choose

אני לא יודעת למי לתת את הקרדיט לצילום, ואני גם לצערי לא יודעת של מי הציטטה. סליחה, אבל תודה כי זה מאר אותי טוב
i don't know how to credit for this pic and also don't know how to credit for the quote, sorry but thanks it's describes me quite well

יש רגעים בחיים שגורמים לך שניה להסתכל אחורה ולהבין שאתה בעצם במקום הנכון.אני לא יודעת למי לתת את הקרדיט לתמונה ולציטוט, סליחה, אבל תודה. זה מתאר אותי טוב.

הגדרה עצמית

צילום: יונתן שטיינברג 

פעם כתבתי על עצמי בפרופיל שאני קצת יפנית והרבה ישראלית. החלטתי לפני כמה זמן להוריד את הפרופיל העצמי שלי עד שאני אהיה שלמה. עבר מאז המון זמן. האמת, אני לא יודעת אם אני יכולה להגדיר את עצמי ככה בכמה מילים... 
כשאני חושבת מה לכתוב אני תוהה, והרי זה אמור להיות לכל אחד שבאמת מתעניין בי ורוצה לדעת מי אני. 
אז השאלה הראשונה שעולה היא למה אני נראית ככה ולמה אני יודעת לכתוב עברית ולדבר עברית בצורה כל כך ישראלית/צברית. אז צריך להסביר את הנקודה הזו. 
אח"כ השאלה שעולה היא למה אני פה ומה אני עושה ועוד ועוד ועוד. 
אז החלטתי לכתוב פוסט בו אולי אני אבהיר לעצמי מי אני. 

נולדתי בארץ אחרי שאבא שלי הגיע לכאן ללמוד אשורית?! (מי לומד את זה?!) אמא שלי ואחי הגיעו בעקבותיו והם נשארו, אני מניחה שמתוך זה שהם אהבו את מה שקורה פה. אני נולדתי שנתיים אחרי, קצת אחרי מלחמת יום כיפור, כן הבייבי בום כנראה השפיע גם עליהם... 
גדלתי ולמדתי בבית ספר ישראלים, כמו כולם. 
למדתי באוניברסיטה להיות אחות, כן אני אחות עם תואר. 
עבדתי קצת בתור אחות ואח"כ קצת בסוכנות ידיעות AP. אין סופי 
ילדתי שני ילדים והיום אני אמא שמשרה מלאה. ביום אני עושה שטויות ומהצהריים אני אמא לשעורי בית, חוגים, חברים (מונית בעיקר ממקום למקום). בערב אני מנסה להיות רעיה ליונתן.... 

אז ה-10 שורות למעלה נותנות את ההגדרה שלי? לא! 
אז אולי הדעות שלי יגדירו? ננסה 

גדלתי בשנים להיות פטריוטית, אני חושבת שאבא שלי יתעלף מזה אבל כן. 
למדתי בתיכון רנה-קסין ושם זה חינוך פטריוטי לצבא והכי קרבי שיש וכמובן שטוב למות בעד ארצנו. טקסי זיכרון ארוכים הזדהות עם העם היהודי שקמו וקמים להורגו ועוד ועוד. אפילו הייתי אמורה לנסוע למשלחת של פולין, אז למדתי במשך חצי שנה במרכז של יד ושם ביחד עם הקבוצה של בית הספר שלי שנבחרו או התנדבו (כבר לא זוכרת) למסע בפולין. בסוף לא נסענו כי היה משהו עם השכבה מעלינו שנסעה ובית הספר לא הוציא בשכבה שלנו את הילדים לפולין. 
כשכולם קבלו צו גיוס גם אני רציתי להתנדב, הלכתי ללשכת גיוס והוסבר לי שאין לי מה לחפש שם כי אני לא אזרחית הארץ. אני זוכרת שהתקיים שיח מסוים עם ההורים שלי בנושא אבל הם לא היו מוכנים לשנות את אזרחותם כדי שאני אוכל להתגייס. בדיעבד צודקים. 
אני מקשיבה לרדיו רואה טלוויזיה קוראת עיתונים ואני בעצם מבינה שאני ואחרים כמוני (כולל הילדים שלי) בעצם לא רצויים פה.
אז אני כבר לא פטריוטית ולא כל כך אוהבת את המדינה כמו פעם ובטח לא חושבת שטוב למות בעד ארצנו. 
יש לי עוד כמה דעות כמובן על מה שקורה פה שמשפיע עלי ועל הילדים שלי והרוב לא כל כך מוצא חן בעיניי, אבל אני מודה אני לא עושה הרבה נגד זה. 
וכן, לאלה שחושבים שאם כך אין לי מה לעשות פה, זו תשובה מעצבנת כי אולי בעצם אין לכם מה לעשות פה? למה הזכות שלכם מעל הזכות שלי? 
ולאלה החברים שלי שלא ישאלו כזו שאלה, כן יש כאלה ששואלים ואפילו אומרים בלי שום בעיה שבעצם אין לי מה לעשות פה. 


אז הפסקה הקודמת מגדירה אותי יותר טוב? לא! 
כי הדעות שלי הן רק צד קטן ממני. 

אז החלטתי שאני מסרבת להגדיר את עצמי כי שום שורה כתובה לא יכולה להגדיר אותי, ההגדרה שלי היא דבר נזיל לפי מה שאני עושה באותו רגע ומה שקורה סביבי באותו הרגע מבחינת מיקרו ומאקרו.

אני חושבת שבעצם כל אחד שיתבקש לכתוב מי הוא, הוא לרגע יחשוב...לא? 

אז רק לאלה שמתעקשים,
בזמן האחרון אני אוהבת להגדיר את עצמי כסיוט הציוני/יהודי שלכם.
אני הגויה, ילדה לעובדים זרים, שעזבו את הארץ, שגרמה להתבוללות ונתקעת לכמה וכמה אנשים בגרון (בעיקר לאלי ישי)
מנסה בשקט (למי שמכיר אותי לא כל כך בשקט) לשנות את ההגדרה הזו שלי כדי שלילדים הגויים שלי יהיה פה גם מקום, כדי שהם ירגישו שווים ושווי זכויות כמו אלה לידם.