אני יודעת היום יום שבת אבל אני רוצה לדבר על יום שישי.
יום שישי הוא יום נהדר, יום בו יושבים בארוחת הערב בלי למהר כי צריך להשכיב את הילדים לישון מוקדם כי מחר גן וכל מיני דברים כאלה. יום בו הכל לרגע מתנהל בשקט ולאט, יום בו המון אנשים שאני מכירה עושים שלפטונד'ה בלי להרגיש אשמה (למרות שאני מקפידה בנושא עד כמה שאפשר). יום שיש הוא יום נהדר!
אני יודעת בשנים האחרונות כולנו מרגישים שמגעיל, פשוט מגעיל לחיות פה. החיים הפכו ליקרים הכל באמת קשה, ועל כל דבר צריך להלחם. כשמסתכלים וקוראים חדשות הכל נראה רקוב ודוחה.
הרבה אנשים קרובים לי ורחוקים כבר לא פה חלק ירדו מהארץ חלק עברו לגור בעיר או במקום שבו קצת פחות קשה (למרות שאין דבר כזה בארץ ובכל מקום קשה). זה המצב.
בזמן האחרון, אני מרגישה, שהכל הפך להיות ליותר מסובך וגם אני לא פעם מעלה על שיפתותיי את המילים "אולי הגיע הזמן שנזוז מפה?" אבל אני מודה זה רק לרגע ושוב אני ממשיכה במאבקים ומלחמות. עד עכשיו אולי המלחמות שלי היו יותר שקטות, קטנות יותר, אישיות יותר. אבל בחודשים האחרונים המאבקים שלי הם גדולים יותר, ציבוריים יותר כי הם באמת קצת יותר גדולים, ואפילו לפעמים אני מרגישה שהם גדולים עלי...
אבל בכל הקושי ובכל תחושת המחנק מידי פעם אני נזכרת בימים שהיתה יותר אופטימיות קצת יותר תקווה. כן, אולי לא כולם יסכימו אבל תחושות כאלה היו בימים שדובר על שלום אותם ימים של רבין שבתוך כל דיבורי השלום התפוצצו פה אנשים ואוטובוסים על יושביהם. כן, אותם " ימי הפיגועים " כמו שכולם מכנים. אותם ימים שלמרות הפיגועים ולמרות הפחד היתה אווירה גם של תקווה. כי דיבורי השלום הביאו לצמיחה של המשק ופתאום לכולם היה גם אויר לנשימה...אם כי לרבים גם ימים קשים בהם אנשים שאנו מכירים מתו בגלל שנאה. באותם הימים אני עבדתי כאחות במיון הדסה עין כרם. המראות הקשים של האנשים הפצועים שהגיעו היו לא פשוטים ובלתי נשכחים. אבל עם כל זאת רבים במדינה ראו את האור בקצה המנהרה. אבל כמובן כל זה עבר ונמחק עם רצח ראש הממשלה רבין והשאר ידוע.
אל אני התחלתי בכתיבה על יום שישי. בימים האחרונים ליום שישי הנהדר נוסף עוד משהו. כן, ימי שישי הפכו להיות הימים בהם מפרסמים בעיתון את הדברים המשמעותיים ביותר שקורים במדינה. מפרסמים בשקט על שיחות, עסקאות, הסכמים קואליציוניים ועוד. כן, יום שישי הפך להיות בתקופה האחרונה יום בו מפרסמים בשקט.
פרסום ושקט הם שני דברים הפוכים האחד לשני אבל הנה זה מצליח. הפרסום בשישי כמובן לרוב לאחר כניסת השבת הופך את הדברים לחדשות ישנות ביום ראשון, כך שהתנגדויות וכד' נשמעות אם כי פחות.
אז אם שואלים אותי האם צריך את השבת? אז אולי התשובה שעד כה אמרתי צריכה להשתנות לכן. השבת חשובה כי בשישי מפרסמים דברים שאנשים בעצם דרוכים פחות. למרות שאולי את ההתנהגות הזו בזמן האחרון של הממשלה אולי בעצם מראה על התנהגות פחדנית? אני גם בטוחה שיש שיגידו שההתנהגות היא חמקנית, תחמנית ועוד.
אבל הפעם אולי רק הפעם, כשאני שמעתי את החשדות החדשות ביום שישי על חידוש משא ומתן ישיר בין הפלסטינים לישראלים, אני מרגישה משב אויר רענן שכבר המון זמן יחלתי לו. אז תודה.
אז כל הפוסט הזה בא לי בגלל הכתבה ב"הארץ".
