"יום השישי,ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם..."

אני יודעת היום יום שבת אבל אני רוצה לדבר על יום שישי. 
יום שישי הוא יום נהדר, יום בו יושבים בארוחת הערב בלי למהר כי צריך להשכיב את הילדים לישון מוקדם כי מחר גן וכל מיני דברים כאלה. יום בו הכל לרגע מתנהל בשקט ולאט, יום בו המון אנשים שאני מכירה עושים שלפטונד'ה בלי להרגיש אשמה (למרות שאני מקפידה בנושא עד כמה שאפשר). יום שיש הוא יום נהדר! 
אני יודעת בשנים האחרונות כולנו מרגישים שמגעיל, פשוט מגעיל לחיות פה. החיים הפכו ליקרים הכל באמת קשה, ועל כל דבר צריך להלחם. כשמסתכלים וקוראים חדשות הכל נראה רקוב ודוחה. 
הרבה אנשים קרובים לי ורחוקים כבר לא פה חלק ירדו מהארץ חלק עברו לגור בעיר או במקום שבו קצת פחות קשה (למרות שאין דבר כזה בארץ ובכל מקום קשה). זה המצב. 
בזמן האחרון, אני מרגישה, שהכל הפך להיות ליותר מסובך וגם אני לא פעם מעלה על שיפתותיי את המילים "אולי הגיע הזמן שנזוז מפה?" אבל אני מודה זה רק לרגע ושוב אני ממשיכה במאבקים ומלחמות. עד עכשיו אולי המלחמות שלי היו יותר שקטות, קטנות יותר, אישיות יותר. אבל בחודשים האחרונים המאבקים שלי הם גדולים יותר, ציבוריים יותר כי הם באמת קצת יותר גדולים, ואפילו לפעמים אני מרגישה שהם גדולים עלי... 
אבל בכל הקושי ובכל תחושת המחנק מידי פעם אני נזכרת בימים שהיתה יותר אופטימיות קצת יותר תקווה. כן, אולי לא כולם יסכימו אבל תחושות כאלה היו בימים שדובר על שלום אותם ימים של רבין שבתוך כל דיבורי השלום התפוצצו פה אנשים ואוטובוסים על יושביהם. כן, אותם " ימי הפיגועים " כמו שכולם מכנים. אותם ימים שלמרות הפיגועים ולמרות הפחד היתה אווירה גם של תקווה. כי דיבורי השלום הביאו לצמיחה של המשק ופתאום לכולם היה גם אויר לנשימה...אם כי לרבים גם ימים קשים בהם אנשים שאנו מכירים מתו בגלל שנאה. באותם הימים אני עבדתי כאחות במיון הדסה עין כרם. המראות הקשים של האנשים הפצועים שהגיעו היו לא פשוטים ובלתי נשכחים. אבל עם כל זאת רבים במדינה ראו את האור בקצה המנהרה. אבל כמובן כל זה עבר ונמחק עם רצח ראש הממשלה רבין והשאר ידוע. 
אל אני התחלתי בכתיבה על יום שישי. בימים האחרונים ליום שישי הנהדר נוסף עוד משהו. כן, ימי שישי הפכו להיות הימים בהם מפרסמים בעיתון את הדברים המשמעותיים ביותר שקורים במדינה.  מפרסמים בשקט על שיחות, עסקאות, הסכמים קואליציוניים ועוד. כן, יום שישי הפך להיות בתקופה האחרונה יום בו מפרסמים בשקט. 
פרסום ושקט הם שני דברים הפוכים האחד לשני אבל הנה זה מצליח. הפרסום בשישי כמובן לרוב לאחר כניסת השבת הופך את הדברים לחדשות ישנות ביום ראשון, כך שהתנגדויות וכד' נשמעות אם כי פחות. 
אז אם שואלים אותי האם צריך את השבת? אז אולי התשובה שעד כה אמרתי צריכה להשתנות לכן. השבת חשובה כי בשישי מפרסמים דברים שאנשים בעצם דרוכים פחות. למרות שאולי את ההתנהגות הזו בזמן האחרון של הממשלה אולי בעצם מראה על התנהגות פחדנית? אני גם בטוחה שיש שיגידו שההתנהגות היא חמקנית, תחמנית ועוד. 
אבל הפעם אולי רק הפעם, כשאני שמעתי את החשדות החדשות ביום שישי על חידוש משא ומתן ישיר בין הפלסטינים לישראלים, אני מרגישה משב אויר רענן שכבר המון זמן יחלתי לו. אז תודה.
אז כל הפוסט הזה בא לי בגלל הכתבה ב"הארץ".

אי של שפיות

לינק לתמונה בפייסבוק רפרודוקציה תמונת מחזור נ"א רנה קסין

לפני כמה ימים גיליתי שבית הספר התיכון שלי כבר לא יהיה קיים... למרות שחווית התיכון שלי לא היתה הכי בעולם אבל זה בעיקר בגללי. 

אבל בכל זאת זה עצוב! 

כשאני סיימתי את התיכון היינו שכבה שמנתה 500 ילדים ב-12 כיתות. את מסיבת הסיום של התיכון עשינו בתיאטרון ירושלים, אולם שרובר, האולם הגדול. ביקשו מאיתנו שיבואו רק הורים ללא אחים, דודים וכו' כי אין מקום לכולם. 

תיכון רנה קסין היה אחד התיכונים הגדולים בירושלים, הוא הוזן ע"י מספר שכונות גדולות חילוניות, אבל היום השכונות התחרדו ומספר התלמידים ירד. 

כשאני נזכרת בילדות אני רואה את ירושלים כעיר חילונית עם גטאות קטנים של חרדים, היום המצב התהפך ים חרדי בתוכו גטאות חילוניים שמנסים להבין מה קרה. 

אני מניחה שלא הסתכלתי ממש עד עכשיו כמה המצב גרוע, וכמה אנחנו הופכים להיות פסיק קטן בכל זה. 

היום הילדים שלי לומדים בבית הספר הניסויי, כל שנה ישנם מספר גדול של משפחות שבית הספר נאלץ לסרב לקבלן מפאת חוסר מקום. זו אחת הסיבות בגללן ברקת רצה שנפתח שלוחה של בית הספר בקרית יובל, בית הספר ארגנטינה פועל תחת שם הניסויי מזה 3 שנים וכבר הם נאלצים לסרב לקבל משפחות חילוניות מפאת חוסר מקום. 
בכל זאת ברקת בשלו, מחליט שלא באמת לקבוע דברים חילוניים בעיר. 

אבל מעבר לכל גיליתי באמת את כוחו של הפייסבוק. כן יש לי כבר כמה שנים פייסבוק ועד עכשיו הייתי סנובית, בוחרת למי לאשר ולמי לא. ואפילו נמנעתי מהפייסבוק כמעט שנתיים. אבל עם ההתחלה של המאבק הזה של בית ספר הניסויי הבנתי עד כמה חזק כוחו של הפייסבוק ועד כמה אפשר לומר את הדברים בלחיצת כפתור מבלי לצעוק. אני לא יודעת אם נצליח במה שאנחנו עושים אני גם לא יודעת אם זו השקעת אנרגיה לחינם, ואולי זה מאבק אבוד אבל מבחינתי זו מלחמה לשמירה על "אי של שפיות" בתוך כל הבלאגן הירושלמי.
הקשה בכל הסיפור הוא לצערי, לנסות להסביר את הדברים הללו לאחרים. אני מקווה שאולי הפוסט הזה יסביר את זה, אני מקווה. 

פתאום ראיתי אנשים שמזדעזעים מכתבה אחת שאמרה שבית הספר התיכון רנה קסין, אחד הגדולים בירושלים, הולך להסגר. ראיתי איך אנשים לרגע נעצרים וחושבים למה זה קרה, למה ירושלים התחרדה. הדיון הגיע לכך שבעצם אנשים אמרו למה כבר נגמר להם הכוח להלחם ושהם בוחרים ללחום מלחמות אחרות. אבל פתאום גם ראיתי התגייסות של אנשים לנסות ולעזור למרות שהם בחרו לעזוב, נתקלתי פתאום באנשים שרוצים לעזור כי גם אם הם עזבו הם בסופו של דבר ירושלמים. 
הדיון היה נכון וחשוב וקשה לי לומר שאני לא מבינה את אלה שעזבו את ירושלים, אבל זו המלחמה, שאני בחרתי ללחום. 

הניסויי מחפש ראש עיר

מדבקות שהוצאנו בבית הספר כדי למחות נגד חוסר ההחלטה של ראש העיר.                        צילום מאהו אויקאוה שטיינברג

כמו שסיפרתי בפוסט הקודם ההורים בבית הספר נלחמים שמיקומו של בית הספר, מזה 19 שנים, יקבע סופית כמיקומו הקבוע. אז אלה המדבקות שהדפיס לנו כתרומה אחד ההורים שיש לו מפעל למדבקות. 
המאבק נמשך ואני מנסה בכל כוחי להעלות את המודעות אצל ההורים בבית הספר הניסויי שמותר וצריך לדרוש את המגיע לילדים. 
אחרי הרבה רעש בפייסבוק, בישיבה האחרונה של מנהלי בתי הספר (יסודי ותיכון) יו"ר ועדי ההורים, נציגי עירייה ונציגי מנח"י, הוחלט שמעבירים תקציבים לשיפוץ של בית הספר. 
בית הספר אכן צריך את התקציבים הללו כדי לתקן את תשתיות הביוב הרקובות והמוזנחות (שעוברות בחצר בית הספר ושגורמות להצפות ביוב מידי פעם...), קירות מחוררים ומקולפים, סדק שמבנה שנגרם לפני 4 שנים עם רעידת האדמה ועוד ועוד.. 
אבל באמת התקציבים האלה יופנו לתיקון של הדברים אך לא יביאו לשיפור של תנאי הלימודים בבית הספר שירגישו הילדים. התקציבים לא מספיקים לבניה של תאי שירותים מספיקים (כי כרגע אנחנו לא עומדים בתקן של משרד החינוך למספר תאי שרותים פר תלמיד), התקציבים גם לא מספיקים לצביעה מסודרת וטובה של הכיתות, גינון, וכו'... התקציבים יבלעו במקומות בהם אנחנו חייבים לטפל כי הם על הסף של להיות לא בטיחותיים. 
היום עמדתי וחילקתי מדבקות כאלה, מדבקות שאומרות הבית הספר מחפש ראש עיר. המממ... ההבטחות שלו לפני בחירתו לבית הספר היו שאנחנו לא צריכים לדאוג לתשתיות ושאנחנו ההורים צריכים להיות שקטים לשלוח את הילדים לבית הספר. אבל ההבטחות היו ולא קוימו, לא קוימו לאורך 4 שנים של קדנציה. בתחילת הקדנציה קיבלנו תקציבים לתיקון של רק חלק מהתשתיות, צינור ביוב ראשי שעבר במרכז החצר הפנימית של בית הספר, ולא לשו דבר אחר ששיפר את מצב בית הספר.
יש אולי אנשים שחושבים שאנחנו בית ספר עם קהילה אליטיסטית שרוצה עוד ועוד ועוד... נכון, אני משלמת 5000 ש"ח בשנה יותר על כל אחד מילדי כדי לקנות שעות לימוד נוספות. אבל באמת האם כאשר עיריית ירושלים משקיעה בכל תלמיד בעיר רק 4750 ש"ח אפשר יהיה לקבל בית ספר שבאמת נותן חינוך? אם עיריית ירושלים הייתה נותנת את אותו סכום שמקבל ילד תל אביבי מעיריית ת"א, שעומד על 14,000 ש"ח, באמת לא היה צריך את ה-5000 ש"ח הנוספים שאני משלמת לעמותת ההורים כדי לקנות לבית הספר שעות לימוד נוספות! 
כל אלה הן הסיבות למאבק של הורי הניסויי עם ניר ברקת. 
אני מנסה לראות את הסיבות למאבק מבלי לערב רגשות אישיות ולנסות להיות אובייקטיבית לרגע (למרות שזה לא באמת אפשרי לאמא לביאה) האם המאבק צודק? האם באמת מגיע לבית ספר שהורים משלמים עבור שעות לימוד נוספות לא מגיע בית ספר מודרני מותאם? אני מודה אני לא מצליחה לראות איך המאבק הוא לא צודק. 
יש לי גם חברים שאומרים: "מה אבל אין סיכוי שראש העיר יקבע את מיקומו הנוכחי כמיקומו הקבוע כי הקרקע יקרה מידי", נכון, יש משהו בדבר הזה. הקרקע שעליה יושב בית הספר הניסויי, או בית ספר ארלוזורוב בזמנו היא קרקע יקרה, קרקע במרכז ירושלים. אבל אני חושבת שלא יכולה להיות עיר בעולם, בעיקר עיר בירה, בה לא ישב בית ספר במרכזה. לרוב אלה הם בתי הספר המטופחים ביותר... אז למה לא פה? 
בימים האחרונים החלטתי לעשות קמפיין על גבי דף הפייסבוק של ניר ברקת. אני סופרת את הימים להחלטה שלו לגבי מיקומו של בית הספר. אך עד כה קבלתי לייקים מועטים :-). אז החלטתי לשנות את הגישה קצת להמשיך את הספירה היומית שלי עד לתגובתו שלו ולא של פקידיו, עד אשר יוחלט סופית שבית הספר יוכל לשבת במיקומו הנוכחי ולקבל סוף סוף אויר לנשימה כדי שנוכל להשקיע באמת את כספי הציבור בצורה נבונה. 
כדי לקדם יותר את מספר הלייקים שלי שם, וכדי לקדם יותר את השיתופים והתגובות החלטתי להוסיף כל יום תמונה, תמונה של כל הליקויים של בית הספר. מכיוון שהליקויים עקב ההזנחה כל כך רבים יש לי עוד יהיו לי עוד הרבה תמונות. אולי ניר ברקת יעצור את הקמפיין שלי וסוף סוף יענה? אולי אני סתם חולמת שאי פעם זה יקרה, אבל התמונות ימשיכו לעלות! 

שער בית הספר מרחוב הלל, שער זה משרת כ-1000 איש יום יום, הורים, מורים, תלמידי תיכון, ילדי יסודי, ילדי גן קן השומר הצעיר הפועל בבית הספר ועוד, באמת כל יום עוברים פה 1000 איש! צילום מאהו אויקאוה שטיינברג

שביל בגן העצמאות המחבר בין הכניסה הראשית של בית הספר לחניה בימות חורף גשומים. שלוליות ענק מאפשרות מעבר רק בהליכה על הספסל או בהליכה על קורת מדרכה עשויה בטון.
צילום: תמר בן אלול 

דון קישוט

בתקופה האחרונה אני מוצאת עצמי נלחמת. לאורך החיים מצאתי את עצמי נלחמת בכל מיני דברים אם בתיכון על הזהות העצמית ואם בחיים הסטודנטיאליים על זכויות הסטודנטים לסיעוד. שתי המלחמות היו לא פשוטות אבל הן הסתיימו בסדר פחות או יותר, את הזהות העצמית עוד לא מצאתי אבל למדתי להשלים עם זה שזה דבר משתנה. במלחמה בבית הספר לסיעוד אני חושבת שבסה"כ הצלחתי, המחיר היה לא פשוט והתקופה הזו לא זכורה כל כך לטובה מעיין שארית של טעם מריר שנשאר בפה. 
היום אני מוצאת את עצמי נלחמת בשתי חזיתות לא פשוטות. היום אני ושאר ההורים בבית ספר נלחמים בעירייה כדי לקבל בית ספר שאפשר לקרוא לו בית ספר. בית הספר נמצא במקומו הנוכחי כבר 20 שנה. 20 שנה אנחנו בבניין שלא שופץ כבר 40 שנה, הכל מתפורר, מתפרק ומלוכלך. למה לא שופץ? כי עיריית ירושלים לא מוכנה לקבוע שמיקומו הנוכחי של בית הספר יהיה מיקומו הקבוע. המשמעות של קביעה כזו של העירייה בעצם תאפשר בניה בשטחי בית הספר, כמו למשל בניה של אולם ספורט מודרני, קן לשומר הצעיר (שהעירייה לקחה ממנו את הקן וזרקה אותם לבית הספר שלנו)ועוד כל מיני דברים שיעניקו לילדים מקום בטוח ללמוד בו. למלחמה הזו אני מחשיבה למלחמה הפשוטה יותר. 
המלחמה השניה היא עם משרד החינוך, עם החלטות ועדת טרכטנברג אחרי המהפכות של קיץ 2011 על הגזירות הכלכליות, הוחלט שיש לצמצם את גביית ההורים ל-0 במהלך של 4 שנים. באופן כללי אני מסכימה. בית ספר וחינוך בכלל, אם שואלים אותי, לא צריך לעלות בכלל. אבל העובדה שהחינוך בארץ הוא מתחת לכל ביקורת ושהחינוך מתבסס על שיטות מיושנות, מביא לזה שאין הרבה ברירה. כשהילד גדל אתה מוצא עצמך עומד מול החלטה האם לתת לילד שלך את החינוך הרגיל, עם כל חסרונותיו כי אתה אידאליסט ולא מוכן לשלם או שאתה נותן לילד שלך את החינוך הכי טוב שאתה יכול להרשות לעצמך? אני חושבת שזו שאלה רטורית כי, מה לעשות, אידאלים זה טוב אבל כשזה מונח על סף דלתך ומתדפק בסופו של דבר אתה מחליט לרוב שלילד שלך מגיע את הטוב ביותר. אז כן, שלחתי את הילדים לבית ספר חצי פרטי ושם אני מקבלת מערכת חינוכית שונה, אחרת, פתוחה. אז היום אנחנו במלחמה עם משרד החינוך כדי לתת לבית הספר להמשיך להתקיים כי אם יקזזו את תשלומי ההורים שאני משלמת בית הספר לא יוכל לתת לילדים שלי את החינוך שאני רוצה שיקבלו, שבסופו של דבר מסתכם בלימוד בכיתות קטנות. 
לתוך כל המלחמות האלה בימים האחרונים המצב בארץ ממשיך להחמיר. הכל נראה דפוק ולא צודק. אנחנו כבר שנים מחזיקים את עצמנו מעל למים בשיניים, נאבקים על כל דבר כדי שנצליח לשרוד, והאמת אנחנו לא מאלה שמצבם באמת קשה. בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי אומרת WTF כל כך הרבה פעמים על כל מיני דברים שכתובים בעיתונות, כמו שסטודנטית צריכה להלחם על קבלת דו"ח הוצאות בית ראש הממשלה, למרות שזו זכותו של כל אזרח אחרי ששילם את אגרת הקבלה שעומדת אם אני לא טועה על 220 ש"ח. ואז כשהדו"ח יוצא מסתבר שבבית ראש הממשלה מתנהגים בפזרנות. בנינו זה נראה לי בסדר לבקש מיטה בחצי מיליון שקל, לאכול גלידה ובגלל בעיות כיעוד להוציא עוד 64,000 ש"ח על איפור, כן כי אם אנחנו כמדינה רוצים להיות מתקדמים זה חלק מהעניין אבל למה דווקא בנקודת הזמן הזו, כשרוב העם שבחר בך נמצא בתחתית? 
ואז ממשיך העיתון ומספר שיהיו קיצוצים קשים למעמד הביניים (זה אני) ואתה אומר OK נהדק שוב חגורות וזה באמת להדק חגורות, כי עכשיו שאני אצטרך עם כל הקיצוצים וכד' לשלם עוד כ-1000 ש"ח זה חונק. אבל הנה פרופסור אחד מוציא הודעה ב- facebook ומתוודה שהוא מרוויח קרוב ל-40,000 ש"ח והוא מוכן לשלם יותר מיסים ולהשתתף בעול לתקופה, נחמד מצידו נכון?! הנה האור, לרגע, אבל לא. כי התשובה של משרד האוצר היא שהם לא רוצים לקחת מאלה שהצליחו בחיים שלהם...WTF?! אז לקחת ממעמד הביניים, זה שמנסה לעמוד על הרגליים, זה שמחזיק את עצמו בשיניים, זה שעושה את המקסימום כדי להצליח, ניקח ממנו כדי שהמעמד הזה כולו לא יצליח ?! 
אני לא מצליחה להבין את ההיגיון הזה, נראה לי שפשוט אחד הדוברים שם במשרד האוצר התבלבל, נראה לי שהוא לא חשב לפני שהוא דיבר. האמת אולי במצב כזה עדיף היה לו היה סותם את הפה. 
ואז אתה מסתכל וממשיך לדפדף בעיתון ומגלה שבעצם לדוסים מוותרים, כי הם דואגים דרך תפילות לעם ישראל. OK אתה אומר, פסיכיים אבל בסדר. אבל הם לא משלמים מיסים, מקבלים את רוב קצבאות הילדים, לא עובדים, לא הולכים לצבא, מקבלים מימון בתי ספר תורניים שלומדים בהם רק תורה ולא לימודי ליב"ה וזה לא נגמר. האמת שווה להיות דוס בישראל, אבל באמת WTF?! מה הילד שלי זה שלומד בבית ספר שהולכים לקצץ ממנו את מה שאני יכולה לתת כדי שילמד בחינוך רגיל הכי טוב שהמדינה יכולה להרשות לעצמה שזה חינוך דפוק, הילד שלי שילך לצבא, הילד שלי שילמד באוניברסיטה כדי להצליח למצוא עבודה ולהרים את עצמו על הרגליים כדי שישלם מיסים, לילד הזה שלי לא מגיע. 
אני בשונה מיונתן יותר פטריוטית, אני מאמינה שלמדינה בה אתה חיי אתה צריך לתרום בדרך שנקבע, אם במדינה אחת אתה צריך לשלם מיסים ולהיות אזרח טוב זה סבבה, ואם אצלנו במדינה הזו אתה גם צריך בנוסף להכל ללכת לצבא, OK זה לא סבבה אבל זה חלק מהעניין. האמת שגם יונתן מאמין בכל מה שכתבתי כרגע אבל אני קיצונית קצת יותר ואומרת שבכל דבר אתה צרי לתרום הכי הרבה שאתה יכול, לדוגמה ללכת לצבא למקום שבו תתרום הכי או למקום שהכי צריכים אותך, לא בטוחה לגבי "טוב למות בעד ארצנו" אבל באופן כללי כן, אולי. 
אבל הפטריוטיות הזו שלי הולכת ונעלמת עם כל דף בעיתון שבו אני מדפדפת. הפטריוטיות שלי שהיתה עד עכשיו לשאול כל אחד שאני מכירה שירד מהארץ למה, ואם הוא רוצה לחזור (בלי להציק יותר מידי), היום אני מבינה, יותר מידי קשה פה כדי שאוכל לשאול כאלה שאלות. יותר מידי קשה אתה צריך כדי לחיות בנחת והרבה פעמים אתה לא יודע איך. 
אם עד עכשיו השיקולים הדרסטיים שלי היו האם לעזוב את ירושלים כי היא מתחרדת והופכת להיות לעיר ששונה כל כך ממה שגדלתי בה, היום אני חושבת על מה יש להיות פה בכלל במקום שנקרא ישראל. 
אז למה עוד לא עזבנו? מיליון סיבות טיפשיות, אני מניחה. חלקן מעשיות כמו העסק שלי בירושלים וכמו איפה באמת יותר טוב מפה?! והרי אם נעזוב במצב שלנו אנחנו צריכים ללכת למדינה די לא מפותחת כדי שלכסף המועט שלנו תהיה משמעות ושנוכל לחיות בנוחות. אבל באמת האם אלה סיבות נכונות שלא לקפל את הכל, לומר תודה ולהתראות? 
אולי זו פשוט תקופה שאני רואה יותר מידי תחנות רוח. אבל האמת למה להלחם בתחנות רוח אם אני יכולה פשוט למצוא מקום בלי תחנות רוח בכלל? 

moments

לפעמים אני מוצאת את עצמי מתרוצצת סביב ולא מצליחה למצוא לי רגע של מנוחה. 
בכל החודשים האחרונים אנחנו עסוקים בשיפוץ וסידור, לפעמים בכוונה תחילה ולפעמים כי אין ברירה (כמו האמבטיה שנזלה לשכנים).
אבל בתוך כל הסידורים של הבית, הצלחתי למצוא את הזמן לעשות המון דברים. עכשיו נשאר רק להעלות אותם לבלוג ולו רק כדי לזכור איך עשיתי אותם. אבל לזה משום מה אני לא מוצאת את הזמן. קצת מצחיק, במיוחד כשיש לי עכשיו את המצלמה החדשה שלי. אבל אני אנסה כל פעם לצלם משהו אחר כדי שלפחות יהיה לי משהו כמו אלבום שיזכיר לי את הדבריםבמיוחד את אלה שחילקתי ונתתי כמתנות. 


אז הצלחתי לתפור ולסרוג המון המון דברים:
* שלושה כובעים, כי טום איבד אחד מטי שירט ממוחזרים
* תיק ספר לטום שיצא מדהים

תיק ספר לטום, פישתן וכותנה. 2010. 

* סוודר סרוג שחור ליונתן 
* כובע ליסמין חברה של מיה כמתנת יומולדת  
* תיק צד סרוג למיה 
* תיק מחבלים למיה 
* שני סלי כביסה משאריות קנבס 
* כובע קסקט קטן סרוג משאריות צמר לתינוק של רותי, אמא של יונתן חבר של מיה 
* מובייל סרוג גם כן לתינוק 
* המשכתי קצת את השמיכה שאני סורגת כבר עידנים (קצת מביך לומר כמה זמן) 
* מכנסיים לטום לגן מחולצת טי שמיחזרתי
* מכנסי פיג'מה לטום גם כן מחולצת טי ממוחזרת 
* חולצת טי למיה טי ממוחזר
* תיקים לשלטי ווי לבנות של יושי 
* כובע סרוג בהזמנה מליאור חבר של רותי 
* כובע סרוג ליונתן שאני מקווה שהוא יחבוש החורף הזה 
וזהו נראה לי פחות או יותר 


מעבר לזה, עשיתי תמונה ענקית 50X70ס"מ מתוחה על קנבס לבית. רציתי כבר המון זמן לעשות משהו דומה לתמונה שהזכרתי כבר באחד מהפוסטים הקודמים פה. אני חייבת לומר שאני מאוד גאה בתוצאה ואני חייבת תודות לעובדים בחנות שעזרו לי לבחור את טביעת האצבע הכי מוצלחת וגם ליניב שהדפיס לי אותה. עכשיו רק נשאר לעשות טביעות אצבע לג'ון, שנתלה ליד שלי, למיה וטום במידה קטנה יותר כשלטים לחדרים שלהם. 

טביעת אצבע שלי. 2010. 

משום מה עדיין יש לי עוד המון המון דברים שאני רוצה לעשות והמון רעיונות לכל מני דברים, שאני מקווה שהם לא יברחו לי מהראש...
אם רק היה לי עוד טיפה זמן...
מוזר שבסופו של דבר שאלה הדברים שעושים לי טוב ונעים ואלה הדברים שמרגיעים אותי, למרות שאולי הם נראים טיפשיים. זה בשונה מפעם שהייתי צריכה לצאת כדי להצליח לשחרר את תחושת המחנק. 

witches

הכריכה של חמש מכשפות

היום אני גאה בעצמי! 
לפני שנה הגיע אלי בהפתעה אחד החברים הטובים של ההורים שלי, אמנון שפירא. לאמנון אני חבה תודה על זה שהוא החזיק אותי כשהייתי תינוקת בדרך הביתה מבית החולים כשנולדתי, אני מניחה שבלעדיו יש אפשרות סבירה שעוד הייתי נשארת בהדסה. 
אמנון מלמד באוניברסיטה באיטליה עברית וחיי שם מזה כמה שנים. באחת מהשיחות שלנו הכרתי לו את הספר "חמש מכשפות יצאו לטייל" של רונית חכם, חשבתי שזה יהיה ספר יותר מוצלח ללמד עברית אנשים מבוגרים מעבר לנתן אלטרמן או ביאליק, לא שחלילה אני מזלזלת. משהו קליל כיפי וזורם יותר שבאותה הזדמנות מעניק יכולת לאמן את הלשון בצלילים מוזרים של השפה שהם חסרי משמעות אך מלאים בהנאה.
אז הוא לקח את עצתי וכמו שאמנון תמיד היה לקח את הנושא ברצינות מדהימה והגיע לתרגם ביחד עם אחת מהסטודנטיות את הספר לאיטלקית. והיום קיבלתי במייל את ההזמנה. 

ההזמנה

לא שיש לי מושג מה כתוב, יונתן תרגם לי ככה בבערך, וגם לא שיש לי נגיעה בדבר התרגום או כל דבר אחר, אבל אני גאה! 

מסתבר שלדברים הקטנים שאתה עושה יש חיים משלהם והם מגיעים רחוק גם אם אין לך יותר נגיעה בהם. וכשפתאום רואים שיש תנופה והתפתחות לדבר הקטן שעשית, אתה מבין שבעצם לכל דבר ישנה משמעות, אפילו לדבר הקטן ביותר.

השאלה המתבקשת היא מה קורה לדברים הגדולים שאתה עושה?! 

searching for the ultimate "look" for us

הדילמה להגיע לעיצוב שאתה רוצה בבית היא מטרה לא פשוטה, הניסיונות האין סופיים שלי להגיע למשהו, במסגרת התקציב כמובן, שדומה ל-LOOK שאותו אני מחפשת הוא לא פשוט בכלל. 

אז ככה, 

הרצון והמטרה: מודרני, פונקצונאלי, נקי, fresh, לבן (נכון לבן זה לא פונקציונלי כל כך עם ילדים אבל נתמודד אולי נהפוך את הלבן לבהיר או שהוא פשוט יהפך להיות כזה?!)
החלום: מינימליסטי - אהבל ברור שאין מצב ... אבל לחלום מותר לא?

משוכות שיש לעבור (דברים שאי אפשר לשנות וצריך לחיות איתם): רצפה, שאני מאוד אוהבת, צהובה כתומה, סלון קטן יחסית ותקציב מצומצם ביותר

אז, באיטיות מה, אנחנו מגיעים למטרה, הסלון משתנה מיום ליום וכל פעם אנחנו מצליחים להוציא או להחליף עוד רהיט ועוד פרט ממנו, שבעצם לא היו שייכים כלל לסלון. כן, החלפנו טלויזיה! והיום היא תגיע, איזו התרגשות. מאז שיצאו כל הטלויזיות LCD לשוק אני ויונתן חולמים על אחת כזו בבית, והנה סוף סוף הגענו לזה. קנינו טלויזית LCD של SONY בגודל של "40. נכון, לא שיא הטכנולוגיה כמו שאולי היינו רוצים אבל החלתנו שלהוציא 7000 ש"ח על טלויזיה LCD בטכנולוגית LED זה טיפה מוגזם. אז הלכנו על טלויזיה דקה ורגילה במחיר סביר של 4600 ש"ח, מגניב!!! יונתן אפילו הצליח להשיג אותה יותר בזול ממה שהסוכן של SONY היה יכול להשיג לנו אותה, דרך Y-NET-SHOP מי היה מאמין! אז היום הטלויזיה אמורה להגיע וכולנו נהיה מאושרים, אבל משום מה נראה לי שמי שהכי יהנה זה יונתן. החיבור הסימביוטי שלו עם קופסאת המטומטמים מדהים אותי כל פעם, אבל מי אני שאומר משהו כשאני מכורה לקופסא לא פחות ממנו?! 

לרגע סטיתי מהנושא של עיצוב, אבל אין מה לעשות טלויזיה היא דבר שאי אפשר להתעלם ממנו, במיוחד אם היא כל כך גדולה. 

בכל מקרה ניסיתי לחשוב על איך להקל על המראה של הסלון ובעצם הגעתי למסקנה שאולי הספריה בה מצויה גם הטלויזיה קצת עמוסה למראה, כי יש בה גם טלויזיה וגם המון ספרים. בעיה. אבל מה עושים אם רוצים את הספרים ואין קירות פנויים?!

ומכיוון שכמו כל אחד אני מניחה אני מושפעת מהסביבה, אני מסתכלת על תמונות לעיצובים שונים וסגנונות שונים של בתים וחדרי סלון, אני רואה שבעצם הטלויזיה מופרדת מהספריה. יופי, לכולם יש בתי ענק בהם יש מקום נפרד לספרייה, ומה עושים אנשים כמוני?! 

לפעמים אני חושבת שאולי אחנו צריכים להעביר את הספרים לספריה הענקית שיש לנו בחדר השינה, שהיתה המשרד של אבא שלי בעבר, הבעיה היא שזה יעמיס נורא על חדר השינה וגם הייתי רוצה ואני גם מאוד משתדלת שהילדים יראו אותנו פותחים ספר ומסתכלים וקוראים בו, מה לעשות אני כנראה קצת old fashion שאני רוצה שהילדים ילמדו שספר זה מקור לאינפורמציה ושאולי אם הם יראו את הספרים פיזית זה יגרה אותם לפתוח את הספר ולהסתכל (אולי לא טום בשלב הזה אלא מיה). נכון, היום בעידן המודרני האינטרנט הוא המקורהאולטימטיבי לאינפורמציה וכאילו אפשר לוותר על ספרים, אבל למרות הכל אני אוהבת לפתוח ספר אמנות או עיצוב או מה שלא יהיה ולקרוא קצת, זה נותן לי תחושה אחרת מאשר לשבת מול מסך המחשב. 

אולי ה-LOOK הזה שאנחנו מחפשים בכלל לא מתאים כשיש ילדים בבית? או שאולי זה מתאים רק לבתים גדולים שיש להם מה שנקרה "חדר טלויזיה"? בעיה. יש לי ילדים ואין לי בית גדול... (אולי זה עוד משהו לרשימה שלי של הדברים שאני רוצה אם אני אהיה עשירה). 

אז לבנתיים החלתנו לנסות את הסלון כמו שהוא ולנסות לראות אם זה מוצא חן בעיננו. מה שלא יהיה זה נחמד יותר ממה שהיה ויותר נעים. 

our living room wall unit. jun 2010

טוב כשאני מסתכלת על התמונה זה דיי מביך כל הברדק הזה, מצד שני אני ממש שמחה שלא רואים חלקים אחרים בסלון שמבורדקים לא פחות... את הכוורת הזו דווקא אנחנו דיי מסמפטים כי היא נוחה ומרכזת לנו הרבה דברים, מצד שני בזמן האחרון קצת מציק לי הצבע אדמדם שלה אבל את זה קל לפתור בשכבה אחת או שתיים של צבע. 

אז ככה בחלל האמצעי בו עומדת הטלויזיה הקטנה (כרגע מסך LCD של מחשב) הוא החלל שהכנו לקראת הטלויזיה שאמורה להגיע היום, רוב החלל יהיה מלא כי היא אמורה להיות גדולה. היחידה המלבנית מתחת לחלל המרכזי זו היחידה שהחזיקה את הטלויזיה הקודמת ששבקה חיים אתמול ככה פתאום, שמנו את מסך המחשב כדי לחסוך לנו טרעומות של הילדים בבוקר. את היחידה הזו אנחנו מתכננים להפוך לשולחן סלון, במקום זה שיש לנו. כל הספרים הם חלק מספרי האמנות וכד' שלנו. והספרים במדף התחתון השמאלי הם הספרים של טום. 

אז בתור התחלה החלתנו להעיף את כל מה שלא שייך לספריה כמו כל הפיצ'פקעס שעומדים לפני הספרים, ונדחוף את הספרים לתחילת המדפים כמו במדפים העליונים כדי שלא נתפתה לשים דברים שלא קשורים (אגב למען הסר ספק את המדפים העליונים יונתן סידר). את אלבומי התמונות שלנו אולי אני אעטוף בנייר עטיפה בהיר וזהה (אגב אלבומי התמונות הם אלבומי התמונות של ההורים שלי ושל יונתן שאנחנו מצולמים בהם כילדים). את האגרטל שכרגע מסתיר קלסרי משרד גדולים שההורים שלי הפכו לאלבומי תמונות נעיף. וגם מיחידת המגירות האדומה עם הפרחים הצהובים נפרד בשמחה, אחרי שאמצא לכל הדברים שמאוחסנים בה מקום חדש ומסודר. 

half an hour of tranquility

לילו מאי 2010

אצלנו לרוב השלווה מגיעה בשמונה וחצי בערב, רגע של נחת. הילדים במיטות ואתה מוצא את עצמך מנסה להבין מה עבר עליך בכל היום. רגע של נחת לפני הכלים לפני הכביסות ולפני המקלחות וההתארגנות למיטה. רגע של נחת שלמדתי להעריך רק אחרי שנולדו הילדים. 
לרוב הרגע הזה נמשך חצי שעה ואז אתה מוצא עצמך שוב בשיגרה של לסדר לארגן קצת כדי שיום למחרת יהיה לך קצת פחות ויותר נעים. 
אמנם בשבוע האחרון לקחנו קצת חופש מכל הסידורים המטורפים ועשינו באמת רק קצת כל פעם ונשארו עוד המון "פינות בלגאן" אבל זה בעיקר פינות. וכן, עוד עומדת בפנינו עבודה לא קטנה במטבח, באמבטיה ועוד מיליון דברים אבל הבית מתחיל לתפוס צורה שאנחנו אוהבים. סוף סוף הסלון יותר מרווח ויש מרפסת שכיף לשבת ולשחק עם הילדים ולילדים יש חדרים גדולים בדיוק כמו שהם רוצים. 
למרות שיפי אמר לי השבוע שלא משנה מה, תמיד ישאר לנו בית מבולגן, קצת ביאס אותי למען האמת, כי למרות שהוא מכיר אותי המון שנים הוא לא מכיר את הטעם שלי בעיצוב של הבית. מוזר או שבעצם ככה אנחנו באמת? מבולגנים כל כך?! 
אני מרגישה שסוף סוף אני יכולה להתחיל משהו שדומה לעיצוב אותו אני רוצה בבית, כי למרות הכל עד עכשיו תמיד גרנו בעצם בבית של מישהו אחר עם כל הציוד שלא אנחנו בחרנו. ועכשיו שהתחלנו לפנות, לארוז ולסדר ועוד לא סיימנו בעצם התחלנו את הבית שלנו עם הדברים שלנו (פחות או יותר). מעולם לא היה לנו קנווס ריק שממנו אפשר להתחיל, אולי במידה מסוימת זו הסיבה ששמחתי במידה מסוימת כשההורים רצו למכור את הבית ואנחנו היינו אמורים לצאת לשכירות (לא שאני שמחה במצב שלי היום בו אני משלמת משכנתא יותר זולה משכחרות...)
כן, ואם היה לי כסף והייתי עשירה, כמו שעומר אמר בבלוג שלו, הייתי רוצה לקנות לעצמי משהו. אז לשמחתי דיי עברנו את השלב בו אנחנו רוצים לקנות משהו וממש לא יכולים (עומר, זה עובר למרות שלא תמיד מצליחים לראות מתי) אבל עדיין אני לא יכולה להרשות לעצמי בית חדש, ספה מדהימה, ומטבח בדיוק כמו שאני רוצה ועוד ועוד. אבל לאט לאט אנחנו מגיעים לזה שאנחנו מצליחים להגיע לדברים שאנחנו רוצים, לפעמים בדרכים מוזרות ומשונות אבל זה מצליח. 
והקניה הגדולה הבאה שלנו תהיה טלוויזיה שטוחה LCD HD, יונתן עוד לא החליט מה בדיוק, קולט אדים למטבח וקונסולת Wii, לי ולילדים בעיקר. דרך החנות אלה הדברים שאנחנו יכולים לקנות ולא ספה מדהימה, שיפוץ מגניב או מטבח מאובזר ונוח, אבל אני מניחה שזה בסדר. למרות שכן, אם הייתי יכולה והייתי ממש עשירה אז הייתי מוציאה את הכסף על כל הדברים בלי לחשוב מה יותר חשוב או מה למותרות ומה מחייב. וחוץ מזה דווקא נחמד לקנות משהו שהוא מותרות...למרות שהטלויזיה שלנו עושה סימני גסיסה (מה שהופך את הקניה של הטלויזיה לצורך חיוני לאוירה של שפיות בבית). 
האמת שיותר מהכל הייתי רוצה לקנות חופשה של שבוע בלי הילדים במלדיבים, אפילו בלי צלילות, רק אנחנו והחוף וחוסר מחשבה למה לבשל או כמה כביסה יש עוד לעשות או איך לג'נגל עם הילדים ממקום למקום. לא שילדים זה קשה וכמו שפעם בחור שהכרתי (סטיוארט, זה בערך הדבר החכם היחידי שהוא אמר) אמר שילדים זה כמו טלויזיה עם כל סוגי התוכניות והסרטים יחד (דרמה, קומדיה, אימה ומתח) כן זה כיף! אבל מעייף!!! ולפעמים אני רוצה להתרחק רק כדי לקבל פרופורציה חדשה, כי לפעמים הפרופורציה הולכת לאיבוד. 
אז אולי לעומר עוזרת ריצה של חצי שעה כדי לקבל פרופורציות לחיים אבל אני לא כל כך מתחברת לריצות וחופש לא נראה לי שיהיה בקרוב. אז כנראה שהבלוג, ברגעי הנחת הקצרים של החצי שעה, זה מה שמכניס לי את הדברים לפרופורציות.

Sliding door

סוף סוף יש לנו דלת!
כשיש לך ילדים יש חשיבות מאוד גדולה לדלת, בעיקר בלילה שאתה רוצה קצת פרטיות ותחושת שקט, למרות שהילדים ישנים. ומדהים כמה שדלת מעניקה תחושת ביטחון כשיש לך ילדים שקמים בלילה בגלל חלום רע, וזה קורה לאו דווקא כשאתה ישן...
בשיפוץ הכניסה לחדר השינה שלנו עברה מקום ומכאן היינו צריכים דלת חדשה. כמובן שלא חשבנו על דלת בפתיחה רגילה כי אז תמיד נוותר על חלון שיהיה ממוקם מאחורי דלת כזו, ומעבר לזה אנחנו ממש אוהבים דלתות הזזה שלא צורכות כל כך הרבה מקום. אז חשבנו על כל מני פיתרונות לדלת הזזה חדשה. חשבנו על דלת בגובה רגיל עם חלון מעליה, חשבנו על דלת גבוהה (תקרה רצפה, לא פשוט עם תקרה גבוה של 3 מטר). דרך הקבלן קיבלנו הצעת מחיר של  2800 ש"ח לדלת אלומיניום גבוהה לא כולל מסילה (שאני אמורה להביא)... קצת נראה לנו יקר למרות שהמחיר סביר בהחלט כשחושבים על זה, וכן אם היה לנו את הכסף סביר להניח שהיינו קונים דלת ולא עושים אחת...
לפעמים כשאין כסף לוקח לדברים זמן והכל קצת יותר איטי, מצד שני היתרון בזה הוא שאתה מוצא את עצמך עושה דברים שבסופו של דבר אתה גאה בהם יותר מכל דבר אחר. 
הסיפור של הדלת שלנו הוא כזה בדיוק. 
באחד מהפוסטים הקודמים הזכרתי שיונתן בנה לי דלת לחדר שהיינו שנינו גאים בה מאוד.

הדלת הישנה שעונה על הקיר לפני שקולף ממנה הדפס 

הקנבס שיונתן בחר הדפיס וצבע. מאי 2010 

אז יונתן בנה לי, שוב, דלת הזזה חדשה. 

עוד לא עשינו את הפינישים לדלת אבל אני חייבת לשויץ בתמונות של תהליך הבניה שנמשך משהו כמו ארבעה לילות, כי לרוב עבדנו עליה בלילות. 

יונתן עם מסגרת הדלת בתהליכי בניה. מאי 2010

היפה בכל הסיפור ולאו דווקא מתוך קמצנות אלה מתוך הנאה הדלת עשויה כולה משאריות שהסתובבו בבית ובמחסן. המסגרת עשויה קורות עצים של בסיס המזרן הישן של המיטה של מיה ושתי קורות עץ ש"לווינו" מהשכנים שמשפצים שיפוץ ענקי, פנים הדלת עשוי ניילון פצפצים שנשאר אחרי שקנינו גליל ענק כדי לארוז את הדברים השבירים של ההורים לפני שהם אוחסנו (עדיין נשאר לנו ניילון אחרי הדלת). 

גם אני עוזרת קצת,

פנים הדלת מלא בניילון פצפצים. מאי 2010

 מתיחות, דלת גבוהה זה סבבה,

רק קצת קשה כי צריך כל הזמן סולם או בעל גבוה?! מאי 2010

החלק החיצוני של הדלת עשוי קאפה, שהתגלתה כחומר קשיח למגע למרות קלילותו וחזק.

את הקאפה הדבקנו למסגרת כדי לא להשתמש בברגים (במטרה להגיע לפיניש חלק) החיבורים של הקאפה הדבקנו עם נייר מים וסיליקון להדבקה טובה של הקאפה לעץ.

BANZAI

דלת חצי סגורה מהצד של הסלון. מאי 2010

החלק העליון של הדלת מסתתר בנישה של התקרה, חששנו רבות

מהנישה המוזרה שנוצרה בגלל כל קורות התמיכה של הדירה,

אבל את האמת זה מגניב, התקרה לא משעממת ויש דינימיקה של קוים

ישרים שדווקא דיי מרגיעים ולא מעמיסים על העין. מאי 2010 

הדלת מהצד של החדר, הצד הזה של הדלת יצא קצת מקושת 

בגלל הקורות שהיו קצת עקומות, כי השתמשנו גם בקורות בניין...

אבל עכשיו יש לנו חדר עם פרטיות וחושך. מאי 2010 

בקיצור דלת משופצרת להפליא. 

דלת השיפצורים, כמו דלת הקסמים נותנת לך להיות קוסם. ככה אנחנו מרגישים היום כשיש לנו דלת. 

עכשיו מה שנשאר לנו לעשות זה להחליט על הדפסות שנדביק על הדלת, החלטה לא הכי פשוטה כי למרות הכל זו תהיה תמונה בגובה 3 מטר ורוחב של 1 מטר. למרות שמדגדג לנו רק לצבוע אותה בלבן כמו קיר...

day 5

ביום החמישי שייפו וצבעו את הקירות. כמובן ששום דבר לא יכול ללכת בצורה חלקה והמשייפת של השיפוצניק החליטה לשבוק חיים. למען האמת, אומנם זה עיקב קצת את העבודה והקירות לא הכי ישרים בעולם, אבל הם מעולם לא היו ישרים לפני כן, אבל הדבר יצר קצת פחות אבק ואני שמחתי. 

זה מוזר אבל ביום החמישי בו היה ברור שזהו זה היום האחרון לפועלים נראה כאילו היה להם דחוק באותה מידה כמו לי לסיים, הם עבדו במרץ, שייפו צבעו ואפילו ויתרו על ארוחת הצהריים. אני מודה נכון הפיניש לא הכי הכי ומי שיחפש פגמים ימצא, אבל לי הוא מספיק ואני מרוצה. 

העבודה הסתיימה רשמית אחרי שטיפה, שהפועלים עשו (קצת עזרתי, מודה) בשעה 14:45. בדיוק אז נכנס יונתןוסגר את ענייני הכספים, אני מודה אני שונאת את זה. בסה"כ זה לא היה הכי יקר בעולם 11,500 ש"ח כולל הבלטות. וכן, העבודה נמשכה סה"כ 5 ימים ולא 3-4 כמו שהוא אמר בהתחלה, אבל מכיוון שהייתי מוכנה לאקסטרה של 10-20% למשך העבודה אז זה בסדר, למה זה ככה עם קבלנים שתמיד שצריך להוסיף 10-20% במשך הזמן והכסף גם לרוב?!

אז לסיכום השיפוץ עצמו:

1. אם הייתי יכולה בשמחה לא הייתי נשארת בבית במהלך השיפוץ 

2. ביחס לזה שנשארנו בבית והיה שיפוץ אומנם קטן אבל בכל זאת הורדו קירות, זה היה בסדר

3. יותר משבוע לשיפוץ כשגרים בבית זה מוגזם, כבר ביום האחרון לשיפוץ עלינו כולנו על 

   העצבים האחד של השני. הילדים נחנקו מלהיות ביחד ללא מרחב לשחק וגם לנו שינה בסלון 

   ועבודות ניקיון יומיומיות כדי להחזיר כל יום את הבית למצב בו אפשר להיות לא היה 

   קל. 

4. חייבת לציין שהפועלים היו נהדרים סה"כ ודיי התחשבו בזה שאנחנו גרים בבית במהלך 

   השיפוץ. עשו עבודה נקיה עם כמה שפחות בלגאן וגם השגיחו לאסוף את כלי העבודה לפינה 

   ככה שלסכן כמה שפחות את הילדים כשהם חוזרים הביתה. 

5. יצא לנו סלון גדול שמחובר לפינת האוכל ובסה"כ לדעתי הרבה יותר נעים בבית 

6. הצלחנו לנהל בית תוך כדי שיפוף ואפילו קנינו ארוחות בחוץ רק פעמיים או שלוש, לא 

   נורא. 

בסוף היום לקחו את הדלת השבורה של המרפסת של החדר החדש של מיה כדי לתת לה דלת קצת יותר בטוחה, אחרי השטויות שעשיתי כדי לשבור אותה לפני קרוב לעשור. את הדלת שברתיכשהיה לי קר והתנור ספירלה היה מלא אבק שרציתי שישרף מחוץ לבית, אז הדלקתי אותו במרפסת עם הפנים לדלת זכוכית כדי שאני לא אשכח אותו. רק ששכחתי שזה יכול לשבור את הזכוכית הכפולה של הדלת...טיפשה שכמותי!

עכשיו באמת מתחילה העבודה הקשה של סידור וניקיון של הבית, אבל אני חייבת לומר שכולי התרגשות. אומנם השיפוץ היה קטן יחסית ויש עוד באמת המון דברים לסדר בבית כמו את האמבטיה והמטבח ועוד ועוד, אבל יש לי תחושה סוף סוף של בית, של דף נקי, של יהיה בסדר (כמו שיונתן נוהג לומר). משום מה התחושה של העייפות המייגעת שהיתה לי לפני השיפוץ התחלפה בעייפות אחרת, נעימה יותר, כזו שאני יודעת שתחלוף אם אני רגע אנוח כדי למלא מצברים למרות כל העבודה שיש להמשיך לעשות בבית מעכשיו. התגעגתי לתחושה הזו, ואני שמחה שהיא הגיעה.

the end

קרן שמש בתוך האבק. מאי 2010

זהו גמרנו את השיפוץ, עכשיו מתחילה העבודה שלנו של ניקוי וסידור, אבל העבודה הכבדה נעשתה ויש לנו עכשיו סלון גדול ומרווח וחדר חמוד חמוד. 
בסוף היום המיטה שלנו הורכבה וחזרנו לחדר השינה. 
אבל הפעם רק בשל עייפות את מעלולותיו של היום החמישי לשיפוץ אני אכתוב מחר. 

day 4

סוף סוף הגעתי ליום בו אני לא צריכה לכתוב בדיעבד....

היום היום הרביעי לשיפוץ בסוף היום הזה עומדת מחיצת הגבס במקומה הבלטות הושלמו לאפשר לדרך עליהן החשמל שנעשה ניסגר והכל כבר עם שפכטל ומוכן לצביעה שתתרחש מחר.

 תחילת היום הרביעי. מאי 2010

הישאם ומוחמד מרכיבים לוח גבס. מאי 2010

הבלטות שהושלמו. מאי 2010

החלק של חדר השינה שלנו כבר כמעט גמור לגמרי ואפילו הארון עומד במקומו המיועד כמובן, וזה בעיקר בגלל שהארון הוא בעצם התומך בלוחות הגבס שלנו. אני אסביר למה ההחלטה היתה לעשות את הבניה של מחצית הגבס בצורה כזו למען אוכל לזכור לימים, למרות שלא נראה לי שאני אשכח. 

לוחות הגבס בעצם מוחזקים על פרופילי אלומיניום שניקראים אומגה, ומכיוון שאין קיר מאחורי לוחות הגבס הם קצת וובלי, דבר שיכול להיות בעייתי אם רוצים את המחיצה כקיר. אבל המחשבה הייתה: 

1. קיר גבס צריך לפחות 7 ס"מ עובי כדי להיות יציב והוא עשוי שתי שכבות גבס עם בידוד במרכז שבנויים על קונסטרוקצית אלומיניום.  

    אנחנו רצינו להרוויח גם את ה7 ס"מ האלה

2. מחיצת הגבס שלנו תהיה עטופה בארונות משני הצדדים. מהצד של חדר השינה ארון בגדים ענק של 6 דלתות ומצידו השני בכוורת 

    של הסלון שתכיל את הטלווידיה והספרייה שלנו. לכן חשיבות בידוד היא אפסית כי ארון הבגדים יעשה את עבודת הבידוד. 

כדי למנוע את הוובליות של הלוחות גבס בין לוחות הגס והארון הוכנסו חתיכות גבס שהודבקו במסטיק (מין דבק שקל להוריד אם רוצים אבל חזק). אז בסוף כן, זה יצא מגניב ביותר. והארון בסופו של היום הרביעי עומד במקומו כי הוא חלק מהבניה. 

התכנון למחר: שיופיי שפכטל שמייצרים אבל אין סופי וצביעה וזהו אני מקווה 

התכנון ליום שישי: ניקיון מסיבי של כל הבית והתחלת סידור הסלון החדש וחד השינה שלנו כדי שנוכל לפנות למיה את החדר ולהכניס את הריהוט שלה לסלון הנוכחי. 

היום גם אני וגם יונתן נדהמנו לראות באמת את כל החלל המרווח של הסלון פינת אוכל החדש, וחשבנו כמה מפגרים היינו שלא עשינו את זה קודם לכן. כן למדנו על בשרנו שצריך לעשות ויתורים כדי להרוויח יותר בסופו של דבר. 

אז כן פחות או יותר העיצוב של הבית חוזר לאיטו לעיצוב הקודם עוד כשההורים שלי היו פה, אבל פתוח יותר ומרווח יותר. 

מה שישאר אח"כ זה לראות איך אנחנו מסדרים את כל הציוד שלנו שאנחנו רוצים מבלי לגרום, שוב, לבית להראות עמוס כמו שהוא היה ולנסות להתחיל לחיות בדיוק כמו שהיינו רוצים. 

ואגב היום היה יום ירושלים, רועש וסגור סביב הבית. 

day 3

היום השלישי עבר בצורה מחיוכת משהו. להשלמת הבלטות של שבירת הקירות חיפשנו תמיד משהו שדומה לבלטות שלנו, אמנם יש שיגידו שהרצפה בבית שלנו נוראית אבל אני ויונתן מאוהבים בה. הבלטות לפני מיטב ידעתי יוצרו באיטליה והן הבלטות המקוריות. אז כן למצוא כאלה לא היה פשוט כלל וכלל. 

הבלטות המלוכלכות בבית במהלך השיפוץ. מאי 2010

לפני כחצי שנה סוף סוף נפגשנו עם מיכאל ולילך שגרים עכשיו בגדרה וראינו את הבית שלהם שם, בית חמוד קטן עם שטח ענקי בו הם הולכים לבנות תוספת שבעצם תהיה העיקר לבית שלהם הנוכחי. הבית מעוצב להפליא ובטעם טוב, טוב מה אפשר לצפות ממיכאל שגדל בבית של אדריכל ואומנית?! בקיצור בבית שלהם הם חידשו את האמבטיה ופתאום ראינו בלטות דומות בצבע לשלנו רק עם קישוטים. אני חייבת לומר שהרגשתי כאילו מצאתי זהב. שאלנו, התשובה הייתה, מה זה מהסטודיו של אחותי ובעלה והם הוסיפו ואמרו שיש להם עוד. אני חושבת שמאותו הרגע הרגשתי שאני חייבת לעשות את השיפוץ ויהי מה, הרי יש בלטות זהות ואין יותר בעיה. 
אז כשסוף סוף הגענו לרגע בו צריך להשלים בלטות, אצתי רצתי לסטודיו של אורנה ויובל וינד חסון (וינד חסון זה השם משפחה כמובן). אורנה ויובל זוג צעיר בשנות הארבעים לחייהם גרים בכפר אוריה בבית מקסים ועל שטח אינסופי בו יש להם לול שאותו הם הסבו לסטודיו. הם אוספים אבנים, מרצפות ומה לא מפרוקים שונים מבתים בירושלים ומוכרים אותם בנוסף למוצרי קרמיקה שונים שהם מייצרים לבד. אגב האתר שלהם הוא זה http://studio-desert.com/
נסעתי לשם בבוקר אחרי שקיבלתי את השיפוצניקים שהחלו לבנות את מחיצת הגבס ותיקוני שפכטל. הנסיעה לשם היתה זריזה ולקחה קצת פחות מ-40 דקות (לא נסעתי מהר) נכנסתי לסטודיו והתאהבתי ויכולת שלהם וגם של מיכאל, אגב, לדעת לשלב ישן עם חדש מדהימה. ראיתי דלתות ישנות מקסימות לצד ידיות קרמיקה חדשות שמעליהן תלויות מנורות עתיקות ועל גבי הרצפה מונחים כיורים ישנים. דברים נדירים מהבניה הישנה והטובה של ירושלים שנאספו עם המון אהבה והמון ידע. יובל לקח אותי לראות את הבלטות, מדהים זה זה חשבתי לעצמי בקול. קניתי 40 בלטות וכל הזמן חשבתי על שחבל לי שיונתן לא איתי לראות. 
העמסנו הכל לאוטו ונסעתי חזרה עם חיוך מרוצה על הפנים. לצערי הדרך חזרה לקחה קצת יותר משעה בגלל פקק מטומטם משער הגיא עד שורש אבל גם הנסיעה האיטית מאוד חזרה לא עצבנה אותי כמו ביום רגיל אם זה היה קורה. 
עד סוף היום אאורי ומוחמד שייפו כל בלטה (כי הן טיפה יותר גדולות ממה שיש בבית מלימטר אחד או שניים יותר) וריצפו את החסר. הבית כמובן שוב היה מלא באבק אבל אני הייתי מרוצה. 

מוחמד בודק ומודד כל בלטה

לפני השיוף. מאי 2010

אומנם הריצוף לא ישר ממש (מכיוון שזו השלמה של קו בו היה קיר) ולכל בלטה יש גוון מעט שונה גם מהרצפה הקיימת אבל גם האחת מהשניה אבל זה בסופו של דבר משתלב בצורה יםה בבלטות הקיימות, מה גם שבכל הבית פזורות בלטות כאלה שהן קצת שונות האחת מהשניה ולפעמים יש כהות ולפכמים בהירות. 

מעבר להכל שמחתי שהכרתי מקום בו יש דברים מיוחדים, פינת חמד בתוך כפר אוריה בה יש דברים ואנשים שמעריכים את אותם הדברים כמוני. 

רצפות עושות את הבית לדעתי ואומנם היום יש ריצופים מאוד יפים אבל עדיין אני אוהבת ומוכירה את הישן. ולמרות שגם אני וגם יונתן אוהבים את העיצוב הסופר מודרני, הנקי עם החיתוכים הישרים והקר, אנחנו עדיין שומרים מתוך בחירה ומתוך אהבה את הישן, הבלטות, הקירות העקומים (שבאחת מהפגישות עם אחד הקבלנים הוא הציע ליישר את הקירות ולעשות אותם סופר חלקים עם צביעת שלייפלאק שכמובן סירבנו) ואת עובי הקירות החיצונים של חצי המטר ועוד... 

day 2

היום השני של השיפוצים היה רגוע קצת יותר, לא נופצו חלונות ולא היו שכנים כועסים, אבל היו התרחשויות אחרות. ביום הזה נשברו קצוות הקירות שנישארו תוך זהירות משנה בקטע ממנו קפצה האבן יום קודם לכן שגרמה לנזק, סוטטו קירות לנקודות החשמל שהוזזו בגלל השבירות, נעשו כל חיבורי החשמל, והתחילו בתיקוני הקירות בטיט.

מוחמד מסטט את הקיר לחשמל. מאי 2010

משום מה במהלך כל ההתעסקות עם החשמל הייתי מתוחה, למרות שאני מאוד מרוצה עד כה בעבודה שהשלושה עושים הם עובדים כמו ערבים, ועיגולי פינות זה משהו שכנראה מובנה אצלם. אז כמובן שגם פה הייתה תקרית קטנה, והפעם באשמתי, וכשהורדנו את החשמל הרארנו תמיד את המטבח, ופעם אחת אני זו שהורידה את החשמל רק שאת זה שבאמת היה צריך להוריד לא הורדתי, אאורי חטף זרם כואב, למזלי (שוב) ללא פגיעות בגוף או בנפש (כמו שאומרים), אבל אני חייבת לומר שהחסרתי פעימה מליבי, אני מניחה שגם הוא. אבל הישאם, האבא, שתיקן את הקיר בצד השני יצא בריצה ראה שהכל בסדר ופשוט כמעט השתין מרוב צחוק. מזל שזה נגמר ככה במיוחד בגלל שהישאם עובד ללא ביטוח, מה שאני מודה היה שטות שלא ביררנו קודם לכן כי עכשיו מעבר להכל אני רק דואגת שכולם יצאו מפה עם 10 אצבעות בידיים וברגליים חיים ונושמים. 

אאורי על הסולם מחבר את קופסאת החשמל מבעד

ללכלוכי האבק על העדשה. מאי 2010

אגב עבודות חשמל רק טיפ קטן לזכור, לצלם את מיקום החשמל החדש כדי שתהיה מפת חשמל מעודכנת, ככה זוכרים איפה צינורות החשמל עוברים אם רוצים לקדוח אח"כ.

צינור חשמל בקורה העליונה בצד של הסלון. מאי 2010

כמובן שסיפורי הנזקים לא נגמרו לגמרי וכוכבה הביאה קבלה על סך 2199 ש"ח וציינה שהיא קבלה הנחה במוסך (להזכיר שהיא דרשה יום לפני כן 2645 ש"ח) רשמתי צ'ק וחשבתי שזה נגמר. 

במהלך היום השני הרגשתי צביטה קטנה בלב כשאאורי הוריד את המשקוף שיונתן בנה במהלך הקיץ לדלת של חדר השינה שלנו. את המשקוף יונתן בנה עם כל כך הרבה מחשבה ותושיה תוך הדבקה של חתיכות גבס ועץ עם סיליקון ועוד ובנה משקוך עם מגרעת לדלת שהוא מיחז מדלתות הסלון הישנות שהיו להורים. שגם את הדלת הוא צבע והדביק עליה הדפס וישן אותה עם לקה מצהיבה, הדפס במבוק מדהים. אאורי ניסה להוריד את אותו משקוף עם פטיש אבל מכיוון שהוא התאמץ נור הוא לבסוף החליט לפרק אותו עם הקונגו. מצד אחד הייתה לי צביטה בלב ומצד שני חצי חיוך עלה על שפתיי שכנראה שדברים שנבנים באמת באהבה קשה לפרק. 

אאורי עם הקונגו מפרק את המשקוף שיונתן בנה. מאי 2010

הילדים הגיעו בדיוק אחרי שהישאם וילדיו סיימו והיו מוכנים ללכת. וכל שקי הפסולת היו מוכנים והבית עבר ניקוי ראשוני. פה אני חייבת לציין את הפועלים שלנו שעושים מאמץ כביר שבסוף יום להשאיר כמה שפחות בלאגן, ומנקים ומסדרים לאורך כל העבודה כדי שיתפזר כמה שפחוט לכלוך בבית. וואו, לזה אני מודה לא ציפיתי.

שקי זבל מוכנים להורדה. מאי 2010

ההתרגשות של הילדיםכמו ביום הראשון היתה רבה, רק שהפעם לא היה חוג ללכת אליו והם היו בבית. ניקינו ביחד, טום יותר לכלך אבל הכוונה היא זו שנחשבת בגיל הזה ומיה היתה עסוקה בלהבין מה נעשה בבית ומה השתנה, היא קראה לזה "חקירה". מיה בקשה זכוכית מגדלת אבל כשכל הדברים של טום ארוזים הסברנו שקשה לנו למצוא אחת, אז היא חקרה בלי זכוכית מגדלת, אבל אולי להבה בשיפוץ הבא אם יהיה אני אדאג לזכוכית מגדלת. טום היה גם מרוצה מהבורות חסרי הבלטות שנוצרו משבירת הקירות שהיו לרגע ארגז חול בתוך הבית. אחרי שהסברנו שזה לא ארגז חול מיה מצאה בקשהמראה לצייר את עצמה, תוך שניה יונתן אירגן לה אחת. יונתן הדביק טפט מראה על חתיכת מדף מיותר והנה לכם מראה. כמובן שטום הצטרף לפעילות בשמחה. אומנם היא לא הצליחה לצייר את עצמה אבל היא סתם ציירה חייזר. 

הילדים מציירים בצבעי פרמננט על ה"מראה"

בין שני "ארגזי החול" החדשים. מאי 2010