בתקופה האחרונה אני מוצאת עצמי נלחמת. לאורך החיים מצאתי את עצמי נלחמת בכל מיני דברים אם בתיכון על הזהות העצמית ואם בחיים הסטודנטיאליים על זכויות הסטודנטים לסיעוד. שתי המלחמות היו לא פשוטות אבל הן הסתיימו בסדר פחות או יותר, את הזהות העצמית עוד לא מצאתי אבל למדתי להשלים עם זה שזה דבר משתנה. במלחמה בבית הספר לסיעוד אני חושבת שבסה"כ הצלחתי, המחיר היה לא פשוט והתקופה הזו לא זכורה כל כך לטובה מעיין שארית של טעם מריר שנשאר בפה.
היום אני מוצאת את עצמי נלחמת בשתי חזיתות לא פשוטות. היום אני ושאר ההורים בבית ספר נלחמים בעירייה כדי לקבל בית ספר שאפשר לקרוא לו בית ספר. בית הספר נמצא במקומו הנוכחי כבר 20 שנה. 20 שנה אנחנו בבניין שלא שופץ כבר 40 שנה, הכל מתפורר, מתפרק ומלוכלך. למה לא שופץ? כי עיריית ירושלים לא מוכנה לקבוע שמיקומו הנוכחי של בית הספר יהיה מיקומו הקבוע. המשמעות של קביעה כזו של העירייה בעצם תאפשר בניה בשטחי בית הספר, כמו למשל בניה של אולם ספורט מודרני, קן לשומר הצעיר (שהעירייה לקחה ממנו את הקן וזרקה אותם לבית הספר שלנו)ועוד כל מיני דברים שיעניקו לילדים מקום בטוח ללמוד בו. למלחמה הזו אני מחשיבה למלחמה הפשוטה יותר.
המלחמה השניה היא עם משרד החינוך, עם החלטות ועדת טרכטנברג אחרי המהפכות של קיץ 2011 על הגזירות הכלכליות, הוחלט שיש לצמצם את גביית ההורים ל-0 במהלך של 4 שנים. באופן כללי אני מסכימה. בית ספר וחינוך בכלל, אם שואלים אותי, לא צריך לעלות בכלל. אבל העובדה שהחינוך בארץ הוא מתחת לכל ביקורת ושהחינוך מתבסס על שיטות מיושנות, מביא לזה שאין הרבה ברירה. כשהילד גדל אתה מוצא עצמך עומד מול החלטה האם לתת לילד שלך את החינוך הרגיל, עם כל חסרונותיו כי אתה אידאליסט ולא מוכן לשלם או שאתה נותן לילד שלך את החינוך הכי טוב שאתה יכול להרשות לעצמך? אני חושבת שזו שאלה רטורית כי, מה לעשות, אידאלים זה טוב אבל כשזה מונח על סף דלתך ומתדפק בסופו של דבר אתה מחליט לרוב שלילד שלך מגיע את הטוב ביותר. אז כן, שלחתי את הילדים לבית ספר חצי פרטי ושם אני מקבלת מערכת חינוכית שונה, אחרת, פתוחה. אז היום אנחנו במלחמה עם משרד החינוך כדי לתת לבית הספר להמשיך להתקיים כי אם יקזזו את תשלומי ההורים שאני משלמת בית הספר לא יוכל לתת לילדים שלי את החינוך שאני רוצה שיקבלו, שבסופו של דבר מסתכם בלימוד בכיתות קטנות.
לתוך כל המלחמות האלה בימים האחרונים המצב בארץ ממשיך להחמיר. הכל נראה דפוק ולא צודק. אנחנו כבר שנים מחזיקים את עצמנו מעל למים בשיניים, נאבקים על כל דבר כדי שנצליח לשרוד, והאמת אנחנו לא מאלה שמצבם באמת קשה. בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי אומרת WTF כל כך הרבה פעמים על כל מיני דברים שכתובים בעיתונות, כמו שסטודנטית צריכה להלחם על קבלת דו"ח הוצאות בית ראש הממשלה, למרות שזו זכותו של כל אזרח אחרי ששילם את אגרת הקבלה שעומדת אם אני לא טועה על 220 ש"ח. ואז כשהדו"ח יוצא מסתבר שבבית ראש הממשלה מתנהגים בפזרנות. בנינו זה נראה לי בסדר לבקש מיטה בחצי מיליון שקל, לאכול גלידה ובגלל בעיות כיעוד להוציא עוד 64,000 ש"ח על איפור, כן כי אם אנחנו כמדינה רוצים להיות מתקדמים זה חלק מהעניין אבל למה דווקא בנקודת הזמן הזו, כשרוב העם שבחר בך נמצא בתחתית?
ואז ממשיך העיתון ומספר שיהיו קיצוצים קשים למעמד הביניים (זה אני) ואתה אומר OK נהדק שוב חגורות וזה באמת להדק חגורות, כי עכשיו שאני אצטרך עם כל הקיצוצים וכד' לשלם עוד כ-1000 ש"ח זה חונק. אבל הנה פרופסור אחד מוציא הודעה ב- facebook ומתוודה שהוא מרוויח קרוב ל-40,000 ש"ח והוא מוכן לשלם יותר מיסים ולהשתתף בעול לתקופה, נחמד מצידו נכון?! הנה האור, לרגע, אבל לא. כי התשובה של משרד האוצר היא שהם לא רוצים לקחת מאלה שהצליחו בחיים שלהם...WTF?! אז לקחת ממעמד הביניים, זה שמנסה לעמוד על הרגליים, זה שמחזיק את עצמו בשיניים, זה שעושה את המקסימום כדי להצליח, ניקח ממנו כדי שהמעמד הזה כולו לא יצליח ?!
אני לא מצליחה להבין את ההיגיון הזה, נראה לי שפשוט אחד הדוברים שם במשרד האוצר התבלבל, נראה לי שהוא לא חשב לפני שהוא דיבר. האמת אולי במצב כזה עדיף היה לו היה סותם את הפה.
ואז אתה מסתכל וממשיך לדפדף בעיתון ומגלה שבעצם לדוסים מוותרים, כי הם דואגים דרך תפילות לעם ישראל. OK אתה אומר, פסיכיים אבל בסדר. אבל הם לא משלמים מיסים, מקבלים את רוב קצבאות הילדים, לא עובדים, לא הולכים לצבא, מקבלים מימון בתי ספר תורניים שלומדים בהם רק תורה ולא לימודי ליב"ה וזה לא נגמר. האמת שווה להיות דוס בישראל, אבל באמת WTF?! מה הילד שלי זה שלומד בבית ספר שהולכים לקצץ ממנו את מה שאני יכולה לתת כדי שילמד בחינוך רגיל הכי טוב שהמדינה יכולה להרשות לעצמה שזה חינוך דפוק, הילד שלי שילך לצבא, הילד שלי שילמד באוניברסיטה כדי להצליח למצוא עבודה ולהרים את עצמו על הרגליים כדי שישלם מיסים, לילד הזה שלי לא מגיע.
אני בשונה מיונתן יותר פטריוטית, אני מאמינה שלמדינה בה אתה חיי אתה צריך לתרום בדרך שנקבע, אם במדינה אחת אתה צריך לשלם מיסים ולהיות אזרח טוב זה סבבה, ואם אצלנו במדינה הזו אתה גם צריך בנוסף להכל ללכת לצבא, OK זה לא סבבה אבל זה חלק מהעניין. האמת שגם יונתן מאמין בכל מה שכתבתי כרגע אבל אני קיצונית קצת יותר ואומרת שבכל דבר אתה צרי לתרום הכי הרבה שאתה יכול, לדוגמה ללכת לצבא למקום שבו תתרום הכי או למקום שהכי צריכים אותך, לא בטוחה לגבי "טוב למות בעד ארצנו" אבל באופן כללי כן, אולי.
אבל הפטריוטיות הזו שלי הולכת ונעלמת עם כל דף בעיתון שבו אני מדפדפת. הפטריוטיות שלי שהיתה עד עכשיו לשאול כל אחד שאני מכירה שירד מהארץ למה, ואם הוא רוצה לחזור (בלי להציק יותר מידי), היום אני מבינה, יותר מידי קשה פה כדי שאוכל לשאול כאלה שאלות. יותר מידי קשה אתה צריך כדי לחיות בנחת והרבה פעמים אתה לא יודע איך.
אם עד עכשיו השיקולים הדרסטיים שלי היו האם לעזוב את ירושלים כי היא מתחרדת והופכת להיות לעיר ששונה כל כך ממה שגדלתי בה, היום אני חושבת על מה יש להיות פה בכלל במקום שנקרא ישראל.
אז למה עוד לא עזבנו? מיליון סיבות טיפשיות, אני מניחה. חלקן מעשיות כמו העסק שלי בירושלים וכמו איפה באמת יותר טוב מפה?! והרי אם נעזוב במצב שלנו אנחנו צריכים ללכת למדינה די לא מפותחת כדי שלכסף המועט שלנו תהיה משמעות ושנוכל לחיות בנוחות. אבל באמת האם אלה סיבות נכונות שלא לקפל את הכל, לומר תודה ולהתראות?
אולי זו פשוט תקופה שאני רואה יותר מידי תחנות רוח. אבל האמת למה להלחם בתחנות רוח אם אני יכולה פשוט למצוא מקום בלי תחנות רוח בכלל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה