 |
| סלסלת עיתונים |
ככה גדלתי בתוך דפי עיתונים, גזרי עיתונים, אות הפתיחה של החדשות בערוץ אחד שהיה היחידי, וכמובן סרטים ארוכים מחוררים וצהובים של הטלקס ופתיתי הנייר הצהובים שהיו לקונפטי.
לימים כשגדלנו והפכנו לעצמאים (פחות או יותר) בתוך המציאות הקשה של הפיגועים והריצות לחדר המיון כדי לעבוד ולטפל בפצועים, המשכנו להיות מנויים לעיתון ולראות בטלוויזיה חדשות. החדשות רק שינו את שעתן ל-20:00 והפכו להיות לשלושה ערוצים, כי היה חשוב להתעדכן לדעת מה קרה ומי נפגע ואם חלילה אתה מכיר את אותו נפגע או הרוג.
הזמן המשיך לעבור והחדשות תמיד ברקע, החלפתי עבודה ומאחות הלכתי להתעסק קצת בייצור חדשות. שם בעבודה היתה הצדקה גמורה לכל עיתון, ידיעה וכתבה. זו היתה התקופה הרועשת בבית, טלפונים אין סופיים, צפצופי ביפר ואת תקתוק הטלקס החליף הצקצוק של המירס שדמה למכשיר קשר של סרט מדע בדיוני שנעשה בתקציב דל.
החדשות המשיכו לעקוב אחרינו לכל מקום ומצב. כמו כל משפחה ויכוחי פוליטיקה ומצב כלכלי זה הדיבור החביב סביב שולחן שישי.
באיזשהו שלב, אני לא זוכרת מתי בדיוק, אולי עם הולדת האינטרנט ובליל החדשות האין סופי שהוא מעניק, החלטנו לוותר על העיתון בבית ועל החדשות בטלוויזיה. מצאנו תכניות אחרות לראות ונושאים אחרים לדבר עליהם. את הרצון להיות מחובר לחדשות מילאה הקלקה אחת במחשב, אבל הקידמה של האינטרנט פתחה את העולם כולו ולא רק את החדשות, כך שמצאתי את עצמי גולשת למקומות קסומים יותר, דמיוניים יותר, מלאי חיים ואופטימיים.
ואז נולד ה-iPhone והנה בן רגע אתה שוב יכול להיות מחובר און-ליין לחדשות. יונתן החליט לחזור למנוי לעיתון מודפס כדי לתמוך בקיומם רגע לפני גסיסתם ומותם הסופי. אז חזרנו לעיתונים שנקראים מדי יום, לחדשות ושוב להיות מעודכנים כל הזמן ובהכל, במצב המדיני, הכלכלי ומה שלא יהיה.
בשבילי העיתון המודפס מזכיר ריח של ילדות וכמובן כאחת שכל הזמן חושבת מה לעשות ואיך למחזר העיתון הפך להיות אצלנו בבית לסלים, גזרות לתפירה, חרבות ועוד. לעיתון המודפס יש גם יתרונות נוספים, חינוכיים. פתאום הילדים בבוקר מקשיבים לכתבה מעניינת כי גילו עוד משהו מדעי או תמיד שואלים מה יהיה מזג האוויר היום, ואולי אחת למאה עיתונים אני רואה את הילדים מציצים בעיתון, טום מנסה לזהות את האותיות ומיה קוראת איזו כתבה (אולי רק שתי שורות).
לצערי בזמן האחרון שוב אני מוצאת את עצמי מתעצבנת וכועסת, הנה עוד אלימות ועוד גזענות והנה גם גזירות כלכליות טיפשיות שהולכות להקשות. אבל יותר מכל, ואולי כי אני אמא ורק אמא עכשיו, אני מוצאת את עצמי מתרכזת בכל הדבר שקשור לחינוך ולילדים.
החלפתי מספר עבודות בחיים ששונות אחת מהשניה עד הקצה. בעבודה הנוכחית שלי, שהיא להיות אמא וכמו שאני לוקחת את הדברים באקסטרים (זה אמרה לי פעם חברה שלרגע הופתעה שאני עקרת בית ואז חזרה בעצמה ואמרה שאני תמיד הייתי קיצונית והייתי חייבת להתמסר רק דבר אחד), הפכתי את האמהות לעבודה היחידה שלי. סתם רק לרגע אני מדגישה אמהות ולא עקרת בית כי הבית שלי נשאר ג'יפה כשהיה, וזה רק אם למישהו היה איזשהו ספק.
החלפתי מספר עבודות בחיים ששונות אחת מהשניה עד הקצה. בעבודה הנוכחית שלי, שהיא להיות אמא וכמו שאני לוקחת את הדברים באקסטרים (זה אמרה לי פעם חברה שלרגע הופתעה שאני עקרת בית ואז חזרה בעצמה ואמרה שאני תמיד הייתי קיצונית והייתי חייבת להתמסר רק דבר אחד), הפכתי את האמהות לעבודה היחידה שלי. סתם רק לרגע אני מדגישה אמהות ולא עקרת בית כי הבית שלי נשאר ג'יפה כשהיה, וזה רק אם למישהו היה איזשהו ספק.
אז כן, החדשות מלוות אותי כנראה תמיד ואני לא יכולה להתחמק מהן, וכמו על כל דבר גם עליהן יש לי דיעה ומה לומר אבל בשונה מכל השנים (גם השנים בהן עסקתי בעסקי העיתונות) אני מוצאת את עצמי מנסה לשנות, להזיז ולהפוך את העולם הקטן של הילדים שלי למקום אחר. דרך הפייסבוק דרך השתתפות בכל מיני ועדי הורים, דרך ניסיון להיכנס למנהל הקהילתי פה בצ'כונה ואפילו בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי סוחבת את כולנו להפגנות. אני לא יודעת אם אני מצליחה, אני גם לא יודעת אם אני עושה את הדברים הנכונים אבל אני מנסה. כי נמאסה עלי הישיבה בסלון תוך בהייה בטלוויזיה בחריקת שיניים ונמאסו עלי השיחות סביב שולחן שישי שמובילות לפשרה רק בין יושבי השולחן.
אז החלטתי שאולי גם לפה אני אתחיל להכניס את הדעות, האמירות, התלונות והרעיונות שלי, כי אולי מישהו שם ישמע, יקשיב, יחשוב ויעזור לי לשנות.
 |
| סלסלאות עיתונים |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה