כל דת וכל אדם רואה את המוות והחיים בצורה שונה.
אני חייבת לומר שמפגשים בשבעה הם המפגשים המוזרים ביותר שאני חוויתי. השבעה הראשונה שבה השתתפתי בחיי הייתה השבעה של יותם. יותם היה החבר הטוב שלי בתיכון, או אולי יותר נכון החברה הטובה. למען האמת היום במבט לאחור אני לא כל כך יודעת להגדיר בדיוק את אופי החברות שהיתה לי איתו. מצד אחד הוא היה "הבאר" יכולתי לספר ולדבר איתו על הכל, הכל. מצד שני הוא היה "החבר" ברמה מסוימת, כן יש שיקראו לזה יחסים רומנטיים ויש שיקראו לזה זיונים, בכל מקרה היה גם את זה.ומצד שלישי היחסים שלנו היו דפוקים לגמרי, שיחות על מוות וחקירת הנושא לכל כיוון אפשרי. מטורף.
בזוגיות הזו שלנו המיוחדת עוד היתה צלע שלישית זה היה יפי. היו לא מעט שקראו לנו "השלישיה המוסקטרית". שלושתנו חיינו בתוך עצמנו עם עצמנו בתוך הקלחת המטורפת של גיל טיפש-עשרה. מתוך השלושה נשארנו שניים, אני ויפי, וזה אחרי שבגיל 16 יותם החליט שהוא תוקע לעצמו כדור בראש. הוא מת ואנחנו המשכנו, אני מניחה. למרות שכל אחד נסרט מזה ולכל אחד נשארה פגיעה מסוימת.
את השבעה של יותם בחרתי שלא לעשות עם החברים בבית ההורים. בליתי את רוב הזמן בבית, לבד. אולי זו היתה טעות, אולי לא. אבל לא ראיתי את עצמי משתלבת בתוך כל החבורה נמנעתי, התרחקתי. אני חושבת שאולי הלכתי לביקור בבית של ההורים של יותם ביום הקימה מהשבעה, הרגשתי אז שההחלטה להשאר בבית במהלך השבעה היתה נכונה. לא הרגשתי שייכת יותר.
מאז בכל פעם שאני נקלעת לסיטואציה בא מישהו שאני מכירה הולך לעולמו, אני בוחרת להגיע להלוויה ולא לשבעה. ברור לי שיש לשבעה מטרה רק שאני תמיד מרגישה לא במקום. אולי בעצם כי אני חושבת שבסופו של דבר האדם שבאמת יכול לנחם את המשפחה הם החברים הקרובים.
היום הייתי בשבעה של אח של מיקי, מיקי למד איתי בבית הספר היסודי והתיכון ואחיו הקטן (23) נהרג בתאונת נפילה מצוק בתורכיה. למרות שמי ואני מעולם לא היינו חברים קרובים וכל אחד היה שייך לקליקה משלו הלכתי היום לשבעה, בעיקר כי הוא היה בחנות והודיע לנו על התאונה של אחיו. ולהלוויה לא יכולתי להגיע. אבל משום מה היום הרגשתי את הצורך להציע את עזרתי, כי רוב החברים של מיקי גרים בתל אביב ובירושלים נשארו מעט אנשים. התשובה היתה שכן. מוזר לי אבל לא הרגשתי שלא בנוח נהפוך הוא.
למרות שאולי זה סרקסטי, אבל אולי אני תהיה לי חוויה מתקנת לגבי השבעה שיושבים היהודים על מתיהם. אולי אני אלמד משהו בגיל 35 ואלמד להתמודד עם האוולים.
במבט לאחור תמיד היה סביבי המוות. כאחות במיון זה היה כמעט יומיומי אח,כ ב-AP את המוות חוויתי דרך מסכי המחשב או הטלוויזיה בסרטים או תמונות ללא צינזור, שאת האמת לא תמיד יותר טוב מהמציאות. אח"כ חזרתי להדסה ולמרות שזו הייתה עבודה משרדית, עדיין העבודה היתה בבית חולים עם חולים. היום, אני אדם רגיל עם עבודה רגילה ועסוקה בגידול הילדים. רחוק ככל האפשר ממוות. האמת אני לא מתגעגעת למוות ואני מרגישה שלמה יותר מבכל תקופה אחרת בחיים. אולי זה ישמע מוזר אבל לי התחושה הזו חדשה ונעימה. אז אולי עם המודעות הזו אני אהיה בשלה לראות את הדברים באור שונה, נורמלי ונכון יותר?
אולי התבגרתי?!
בזוגיות הזו שלנו המיוחדת עוד היתה צלע שלישית זה היה יפי. היו לא מעט שקראו לנו "השלישיה המוסקטרית". שלושתנו חיינו בתוך עצמנו עם עצמנו בתוך הקלחת המטורפת של גיל טיפש-עשרה. מתוך השלושה נשארנו שניים, אני ויפי, וזה אחרי שבגיל 16 יותם החליט שהוא תוקע לעצמו כדור בראש. הוא מת ואנחנו המשכנו, אני מניחה. למרות שכל אחד נסרט מזה ולכל אחד נשארה פגיעה מסוימת.
את השבעה של יותם בחרתי שלא לעשות עם החברים בבית ההורים. בליתי את רוב הזמן בבית, לבד. אולי זו היתה טעות, אולי לא. אבל לא ראיתי את עצמי משתלבת בתוך כל החבורה נמנעתי, התרחקתי. אני חושבת שאולי הלכתי לביקור בבית של ההורים של יותם ביום הקימה מהשבעה, הרגשתי אז שההחלטה להשאר בבית במהלך השבעה היתה נכונה. לא הרגשתי שייכת יותר.
מאז בכל פעם שאני נקלעת לסיטואציה בא מישהו שאני מכירה הולך לעולמו, אני בוחרת להגיע להלוויה ולא לשבעה. ברור לי שיש לשבעה מטרה רק שאני תמיד מרגישה לא במקום. אולי בעצם כי אני חושבת שבסופו של דבר האדם שבאמת יכול לנחם את המשפחה הם החברים הקרובים.
היום הייתי בשבעה של אח של מיקי, מיקי למד איתי בבית הספר היסודי והתיכון ואחיו הקטן (23) נהרג בתאונת נפילה מצוק בתורכיה. למרות שמי ואני מעולם לא היינו חברים קרובים וכל אחד היה שייך לקליקה משלו הלכתי היום לשבעה, בעיקר כי הוא היה בחנות והודיע לנו על התאונה של אחיו. ולהלוויה לא יכולתי להגיע. אבל משום מה היום הרגשתי את הצורך להציע את עזרתי, כי רוב החברים של מיקי גרים בתל אביב ובירושלים נשארו מעט אנשים. התשובה היתה שכן. מוזר לי אבל לא הרגשתי שלא בנוח נהפוך הוא.
למרות שאולי זה סרקסטי, אבל אולי אני תהיה לי חוויה מתקנת לגבי השבעה שיושבים היהודים על מתיהם. אולי אני אלמד משהו בגיל 35 ואלמד להתמודד עם האוולים.
במבט לאחור תמיד היה סביבי המוות. כאחות במיון זה היה כמעט יומיומי אח,כ ב-AP את המוות חוויתי דרך מסכי המחשב או הטלוויזיה בסרטים או תמונות ללא צינזור, שאת האמת לא תמיד יותר טוב מהמציאות. אח"כ חזרתי להדסה ולמרות שזו הייתה עבודה משרדית, עדיין העבודה היתה בבית חולים עם חולים. היום, אני אדם רגיל עם עבודה רגילה ועסוקה בגידול הילדים. רחוק ככל האפשר ממוות. האמת אני לא מתגעגעת למוות ואני מרגישה שלמה יותר מבכל תקופה אחרת בחיים. אולי זה ישמע מוזר אבל לי התחושה הזו חדשה ונעימה. אז אולי עם המודעות הזו אני אהיה בשלה לראות את הדברים באור שונה, נורמלי ונכון יותר?
אולי התבגרתי?!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה