knitting fever

מזג אויר גורם לאנשים לעשות כל מיני דברים. יש כאלה שמתכרבלים עם ספר ויש כאלה שמתכרבלים מול הטלויזיה ואני מאלה שסורגים. השנה למרות שהחורף לא ממש הגיע לשיאו אני בטרוף של סריגה. כבר סרגתי שתי זוגות נעלי בית לילדים, אפודת כותנה לטום, צעצוע לילדה החדשה של מיכאל ולילך, סיימתי פנל אחד של שמיכת מיטה זוגית (דיי קשה כי עשיתי צמות), סיימתי עוד שני כובעים במקביל אחד למיה ואחד לחבר של רותי (אמא של חבר של מיה מביה"ס). ועכשיו אני סורגת את הסוודר של יונתן. כן הוא דווקא נסרג ונפרם שלוש פעמים, אבל הפעם אני מקווה לסיים אותו ולהמשיך הלאה.
אני מניחה שיש כאלה שיצחקו עם הם ישמעו שאני סורגת כי זה דיי אנטיטזה, אבל אני חייבת לציין שאני מעשנת הרבה פחוט. אולי כי אני גם נמנעת לצאת החוצה למרפסת לעשן כי קר, החוק המרושע אך הצודק של יונתן כשמיה נולדה היה שלא מעשנים בבית.
אז זהו עונת החורף התחילה אצלי רשמית.

A trip around the neighborhood - YANAKA

ליד הבית של ההורים שלי ישנם אתרים מקסימים וחמודים לטייל בהם. בין הרחובות הראשיים ישנן הסמטאות הצרות עם הבתים הפרטיים הקטנים, שבקומה הראשונה שלהם ישנה לרוב החנות של המשפחה, ממנה היא מתפרנסת, ובקומות העליונות מתגוררת המשפחה.

שם בסמטאות אפשר להריח את הריחות של הבישולים של עקרות הבית המתערבבים עם הריחות של הפרחים מהעציצים וריחות החנויות שמוחרות אוכל וממתקים.

היום היה מן יום כזה שרק יצאנו קצת מהבית לטייל טיול קטן תוך כדי ביקור בקבר של סבא שלי לפני החזרה לארץ.

התחלנו בהליכה באיזור בתי הקברות ב-YANAKA. בתי הקברות ביפן בשונה ממקומות אחרים בכלל לא מפחידים. בבתי הקברות ניתן לראות לדעתי את התרבות היפנית ממבט קצת שונה. בין הקברות לפעמים אפשר למצוא מגרשי משחקים בין העצים ואנשים הולכים ושבים עם דליי מים ופרחים. בטיול בין הקברות אפשר לראות פסלוני אבן של בודה וחיות שונות וכמובן הסמל המשפחתי שחרוט על גבי הקבר עצמו. בקבר עצמו קבורים כל בני המשפחה וכן משפחתו של הבן הבחור וכן הלאה.

המשכנו אחרי ביקור בקבר של סבא שלי הלאה ל-NEZU GINZA - איזור המזכיר קצת את טוקיו של פעם.

בדרך ישנן חנויות קטנות של אמנים וכן חנויות קטנות ומסורתיות שמוכרות אוכל וממתקים יפנים. המחירים בחנויות האלה לא הכי זולים מצד שני הם באמת אותנטיים וטעימים.

ברחוב הראשי היורד ל-NEZU GINZA שנקרא DANNGO DORI ישנה חנות של אוסמבה YANAKA SENNBE, מן עוגיות אורז יפניות מסורתיות. החנות מנוהלת ע"י המשפחה כבר שנים והאוסמבה שם טעים!

מה שמיוחד בחנות הוא שכל אוסמבה הם מיצרים באופן ידני כמעט לחלוטין ללא מכונות ואת האפייה עושים גם כן ידנית.

מיה עמדה והתסכלה במשך זמן לא קצר איך הבחור אפה את האוסמבה. שאלתי אותה אח"כ אם היא הייתה רוצה להיות אוסמביה (בעלת חנות אוסמבה) כשהיא תגדל. התשובה הייתה "לא אמא, ממש חם בעבודה הזו..." :-) יש משהו בדבריה מצד שני הדברים הבאמת טובים יוצאים טוב עם מושקעת בהם טיפה של זיעה.

Japan Japan.....I wish i had the D5 II

לטייל עם הילדים זה אחד הדברים המהנים, הכייפים אבל מצד שני המעייפים ביותר שיש.

היום היינו בטיול שלא יכולתי לשלא לציין אותו בראש המקומות והאתרים המוצלחים ביותר שיש לילדים.

שמרחק של שעה + מטוקיו הגדולה נמצאת עיירה קטנה בשם הקונה. העיירה היא עיירת תיירות מפורסמת והאובה בקרב היפנים. הקונה נמצאת בין ההרים ולכן מהווה את אחד המקומות הנעימים ביותר כשרוצים להתחמק מהחום המהביל של טוקיו.

כמובן שבעיירה ישנם מקומות רבים לטייל, לראות ולחוות אותם שכוללים גם מרחצאות חמים ועוד. ולכל מי שממש רוצה את המידע על האיזור והכל הוא יכול למצוא את זה בקלות באינטרנט אבל למען נקל על הדברים הנה לינק של אחד מהאתרים באנגלית שנותנים אינפורמציה טובה לגבי טיולים ביפן ובהקונה בפרט Japan Guide.

אבל מכיוון שהפעם נסענו לטיול יום ולא לישון במקום, החלתנו ללכת רק למקום אחד, וזה המוזיאון הפתוח או באנגלית open air museum.

פשוט תערוכה מדהימה!!!

בחרנו ללכת למייצגים שמותאמים באופן מדהים לילדים ופשוט את האמת אין מילים בפי לתאר איזה כיף זה היה. כמובן שישם עוד מייצגים במוזיאון וכמובן שיש גם מייצגים למבוגרים אבל בשיקולי זמן ובשיקולי טיול עם ילדים הלכנו רק לשלושה מייצגים.

אז הנה התמונות...וסליחה יונתן, בעלי, לא איתי אז התמונות מצולמות עם מצלמת פוקט חמודונת שיש לי, שקיבלתי מיונתן. אבל הפעם ממש הצטערתי שלא הייתה לי את ה-D5 II :-(

אלוהים קשה לי להעלות לפה תמונות אז אני פשוט אעלה אותם לפייסבוק שלי....סליחה

פירות וסשימי לעשירים ושימותו הקנאים

מיה מגלה את העולם

אם עד עכשיו חשבתי שאני מגדלת את ילדי בתרבות של שפע טעיתי טעות חמורה.

תרבות השפע נמצאת ביפן.

הגענו ליפן לפני כשבועיים לביקור משפחה. מאז אנחנו מטיילים בכל מיני מקומות ולמן המתחייב גם בחנויות האין סופיות של יפן.

ופתאום קלטתי שמיה מתבלבלת ולא מוצאת את הידיים והרגליים בתוך חנויות הצעצועים.

היתה לי שיחה מעניינת בנושא עם אבא שלי. שאלתי אם גם אני מצאתי את עצמי מתבלבלת בחנויות הוא אמר שהוא לא זוכר שהתבלבלתי כל כך. אולי הבלבול של מיה נובע מזה שהיא לא יודעת את השפה או שאולי הבלבול נובע מכל הדברים שמלווים את השפע הזה בחנויות, כמו מוזיקה וסוחרים שצועקים את מרכולתם.

בכל מקרה מצד אחד שמחתי לראות אותה שמחה ומוקסמת כאילו הראו לה את never never land מצד שני כאב לי לראות אותה כל כך אובדת עיצות.

אני מניחה שזה יעבור לה עם השנים שנמשיך לבקר פה, מי יודע....

לעומת זאת אבא שלי הוסיף שיש אנשים ביפן שאומרים שאין להם מה לקנות ...

אז אולי עצם שפע בדברים מראה על חוסר?!

הפוך

אני מניחה שכל אחד שוכח משהו מתישהו איפהשהו. אבל היום אני חושבת שעברתי את כל השיאים שלי ופשוט שכחתי את האוטו.

כל זה התחיל אתמול אחרי ניחום אבלים הלכתי לקחת את טום מהגן עם האוטו, כי היה כבר מאוחר...
ובביה"ס של מיה עשו מסיבת קיץ (מכירה של דברים מחנות יד שניה והופעות ילדים), אז החלטתי למשוך קצת את שנת אחה"צ של טום ולבלות כולנו במסיבת הקיץ.
בתום המסיבה מיה רצתה ללכת לחבר, אוקי, עושים סידורים ותיאומים והנה היא הלכה לחבר. טום היה כבר קרוע מעייפות אז לקחנו אותו הביתה לישון, ברגל.
והאוטו? נשאר בחניה של בית הספר.
למזלי, אני חושבת, הייתי ריכה להמשיך עם משימות הילדים ולקחת את המיה למסיבת יומולדת של חברה. ירדנו לחניה מתחת לבית ו...אין אוטו. כמובן שהייתי בטוחה שהוא נגנב.
ואז נכנס נוהל גניבהת רכב לפעולה בראש ומפוזר שלי משהו. התקשרתי ליונתן לדווח על הגניבה, התקשרתי לחברה כדי שהיא תקפיץ את המיה ליומולדת. ואז יונתן התקשר, שכחנו את האוטו בחניה של בית ספר הוא אמר.
פדיחה! התקשרתי לחברה לבטל אבל היא כבר היתה בדרך אלי ואמרה שאין בעיה. אז מצאתי את עצמי הולכת לבית הספר של מיה להביא את האוטו. למזלי החניה היתה פתוחה והאבדה שבה למקומה.
השאלה שנשאלה היאאיפה הראש שלי נשאר?!
החיים היום מנוהלים אצלי לפי שעון. עכשיו זה אח"כ ההוא. רק שלפעמים כשצץ משהו שהוא חורג מסדר היום הכל מתחרבש וכתוצאה "נגנב" לי האוטו!

התבגרות

כל דת וכל אדם רואה את המוות והחיים בצורה שונה.

אני חייבת לומר שמפגשים בשבעה הם המפגשים המוזרים ביותר שאני חוויתי. השבעה הראשונה שבה השתתפתי בחיי הייתה השבעה של יותם. יותם היה החבר הטוב שלי בתיכון, או אולי יותר נכון החברה הטובה. למען האמת היום במבט לאחור אני לא כל כך יודעת להגדיר בדיוק את אופי החברות שהיתה לי איתו. מצד אחד הוא היה "הבאר" יכולתי לספר ולדבר איתו על הכל, הכל. מצד שני הוא היה "החבר" ברמה מסוימת, כן יש שיקראו לזה יחסים רומנטיים ויש שיקראו לזה זיונים, בכל מקרה היה גם את זה.ומצד שלישי היחסים שלנו היו דפוקים לגמרי, שיחות על מוות וחקירת הנושא לכל כיוון אפשרי. מטורף.
בזוגיות הזו שלנו המיוחדת עוד היתה צלע שלישית זה היה יפי. היו לא מעט שקראו לנו "השלישיה המוסקטרית". שלושתנו חיינו בתוך עצמנו עם עצמנו בתוך הקלחת המטורפת של גיל טיפש-עשרה. מתוך השלושה נשארנו שניים, אני ויפי, וזה אחרי שבגיל 16 יותם החליט שהוא תוקע לעצמו כדור בראש. הוא מת ואנחנו המשכנו, אני מניחה. למרות שכל אחד נסרט מזה ולכל אחד נשארה פגיעה מסוימת.
את השבעה של יותם בחרתי שלא לעשות עם החברים בבית ההורים. בליתי את רוב הזמן בבית, לבד. אולי זו היתה טעות, אולי לא. אבל לא ראיתי את עצמי משתלבת בתוך כל החבורה נמנעתי, התרחקתי. אני חושבת שאולי הלכתי לביקור בבית של ההורים של יותם ביום הקימה מהשבעה, הרגשתי אז שההחלטה להשאר בבית במהלך השבעה היתה נכונה. לא הרגשתי שייכת יותר.
מאז בכל פעם שאני נקלעת לסיטואציה בא מישהו שאני מכירה הולך לעולמו, אני בוחרת להגיע להלוויה ולא לשבעה. ברור לי שיש לשבעה מטרה רק שאני תמיד מרגישה לא במקום. אולי בעצם כי אני חושבת שבסופו של דבר האדם שבאמת יכול לנחם את המשפחה הם החברים הקרובים.
היום הייתי בשבעה של אח של מיקי, מיקי למד איתי בבית הספר היסודי והתיכון ואחיו הקטן (23) נהרג בתאונת נפילה מצוק בתורכיה. למרות שמי ואני מעולם לא היינו חברים קרובים וכל אחד היה שייך לקליקה משלו הלכתי היום לשבעה, בעיקר כי הוא היה בחנות והודיע לנו על התאונה של אחיו. ולהלוויה לא יכולתי להגיע. אבל משום מה היום הרגשתי את הצורך להציע את עזרתי, כי רוב החברים של מיקי גרים בתל אביב ובירושלים נשארו מעט אנשים. התשובה היתה שכן. מוזר לי אבל לא הרגשתי שלא בנוח נהפוך הוא.
למרות שאולי זה סרקסטי, אבל אולי אני תהיה לי חוויה מתקנת לגבי השבעה שיושבים היהודים על מתיהם. אולי אני אלמד משהו בגיל 35 ואלמד להתמודד עם האוולים.
במבט לאחור תמיד היה סביבי המוות. כאחות במיון זה היה כמעט יומיומי אח,כ ב-AP את המוות חוויתי דרך מסכי המחשב או הטלוויזיה בסרטים או תמונות ללא צינזור, שאת האמת לא תמיד יותר טוב מהמציאות. אח"כ חזרתי להדסה ולמרות שזו הייתה עבודה משרדית, עדיין העבודה היתה בבית חולים עם חולים. היום, אני אדם רגיל עם עבודה רגילה ועסוקה בגידול הילדים. רחוק ככל האפשר ממוות. האמת אני לא מתגעגעת למוות ואני מרגישה שלמה יותר מבכל תקופה אחרת בחיים. אולי זה ישמע מוזר אבל לי התחושה הזו חדשה ונעימה. אז אולי עם המודעות הזו אני אהיה בשלה לראות את הדברים באור שונה, נורמלי ונכון יותר?
אולי התבגרתי?!

The summer is here!!!

הים הוא אחד המקומות היחידים בהם אני מוצאת חופש לעצמי, גם כשאני עם הילדים ולמרות שאני ירושלמית ;-)

כל כך נכון

היום מיה הגיעה עם חברה הביתה.
אחת מהשיחות שהיו לי עם הילדות היתה על הצבעים השונים של כל האנשים.
באיזשהו שלב הילדה אמרה לי, למרות שאני חומה (אתיופית) אני יותר ישראלית.
מצחיק ככה אני גם הרגשתי כשהייתי ילדה, אני יותר ישראלית מיפנית.
היום במבט מבוגר יותר, ולאו דווקא בוגר, אני לא יודעת מה אני בדיוק.

הבודהה הקטן שלי

שלי מהבית

מצאתי את זה פה
רעיון אדיר וקצת יקר (בטירוף! $550) אבל בטוח אפשר לחשוב על משהו
העיקרון הוא כזהף
אתה מקבל - או יותר נכון קונה בהרבה כסף קיט
הקיט כולל או מטוש ללקיחת דגימת DNA מהחלק הפנימי של הלחי או מעין דף עם ספוג מלא בדיו ולוקח לעצמך את הבדיקה או את טביעת האצבע.
אתה שולח בחזרה לחנות - הם מציינים שיש מעטפת החזרה, מה באמת, כי במחיר כזה חשבתי שאני עוד צריכה להחזיר את המעטפה מחשבוני ?!
ואז מקבל הביתה בחזרה תמונה של ה-DNA שלך או של טביעת האצבע שלך האישית

אולי אני אחשוב על גימיק דומה לחנות ?! אבל קצת יותר בזול
למרות הכל זה נראה לי גנבה לאור יום
כן ובקיטים שלי אני אכלול מעטפת החזרה...D-;

מיחזור

הרבה פעמים נתקלים בדברים שעשויים מחומרים ממוחזרים.
אבל אני מודה לא הכל יפה.....
הפעם מצאתי משהו ממש מדליק בבלוג של מעצבת חלונות מדהימה שיושבת באוסטרליה.
הבלוג שלה מלא בתמונות מעוררות מחשבה ויצירתיות, שלי אישית כיף לקרוא, להתעדכן ולעשות באונליין משהו שדומה ל-window shopping.
בכל מקרה אחד הספונסרים שלה הוא חנות אונליין שנקראת OYEMODERN לתכשיטים שיושבת באוסטרליה, שגם כן מדהימה.
החנות לא מחזיקה דברים זולים במיוחד אבל עושה משלוח גם לישראל, לא יאמן!!!
מדליק!

מנורות ותמונות

בחיפושי אחרי כל מיני אפשרויות לשימושים קצת שונים לתמונות שכולנו מדפיסים הגעתי לעיצובים ממש נחמדים
הבעיה שלא מצאתי לכולם את מקום המכירה כי הלינקים נעלמו במטריקס
בכל מקרה תמונות ומנורות נתנו לי את המחשבה שכל מקום צריך להיות מואר ומכאן, לכל חדר מגיעה מנורה.
אני אישית אוהבת עצובים מודרניים עם טיפת הומור.
זאת נראית לי מנורה מוצלחת לחדר או לחנות שלנו או בעצם לכל מקום עם תקרה ממש גבוהה
מה שנחמד זה שאפשר לעשות אותה לבד גם בגרסא מוקטנת ולהתאים אותה לחדר
רק מי ינקה ממנה את האבק?!

מחשבות

כבר המון זמן שלא בבלגתי, מסיבות שונות אני מניחה....
אחת הסיבות הן שמשום מה תמיד משהו עוצר אותי כי למרות הכל זה שם בעולם?!
אני מודה הייתי עסוקה מידי בכל מיני דברי יומיום: ילדים, תיכנוני שיפוץ, עבודה...
היום הגעתי למסקנה שפשוט אני אעלה כל מיני דברים לבלוג ואני אאחד את כל הרצונות שלי לפה - אולי זה יהיה יותר מסודר.
אז כרגע הדברים שבוערים לי
1. טיסה ליפן
2. קייטנות ילדים
3. עבודה
4. תיכנונים לשיפוץ הדירה - שנמשכים לעד ואני ממש מקווה שנגיע לשיפוץ עצמו מתישהו
ועוד ועוד ועוד
טוב אז
מתחילים

פורים וטלביזיה

שבועיים לפני פורים מתחילות ההכנות. מי מתחפש למה ?
ההחלטה נפלה מיה ל"מיו" דמות מהפוקימונים וטום ל"להלה" מהטלטביז.
הבדים נקנו וכובסו, הגזרות הוכנו ומכונת התפירה החדשה ,שסוף סוף נפתחה למען המאורע, הוכיחה עצמה לאורך כל השבועיים והראתה את כל יכולותיה.
טוב שיש תוכניות טלויזיה...:-)

איזה באסה להיות חסה

אומרים ש"מה שקורה בראש השנה יהיה כל השנה", אני ממש מקווה שזה לא נכון, לפחות השנה. החודש הראשון של השנה התחיל בזה ששני הילדים חלו, כל אחד בתורו, במשך כל החודש. זה היה חודש בו מצאתי את עצמי תחת מבחן שוב ושוב. מבחן הסבלנות, מבחן העייפות, מבחן צלילות הדעת ואפילו מבחן מתמטיקה - כשחישבתי את כמות התרופה כל פעם ובדקתי שאני לא נותנת תרופות בטווחים קצרים מידי. אבל לשמחתי החודש עבר והתחיל חודש חדש. טוב יותר, כולם בריאים ומחייכים ואפילו, משום מה, חם יותר 20+ מעלותבחמישי לפברואר. אבל רק לשבוע והנה שוב חולים.... נכון יש שיגידו ככה זה כשמביאים ילדים ויש שיגידו "רציתם קבלתם" אבל רבאק דיי לא מגיע לי קצת מנוחה?! אני יודעת שיש מצבים גרועים יותר (זה לאלה שיגידו ...) אבל היום החלתה שלי היא להיות בכיינית! גם זה מותר לא? מצחיק, השבוע כשדווקא הילדים הרגישו טוב והיו בגן ובבית הספר, מצאתי את עצמי נפגשת עם אורית. היא אמרה לי משהו שעורר בי מחשבה "זה לא שאני רוצה לדכא אותך אבל אני חושבת שאם אני הייתי במקומך בשגרה הזו הייתי מתה...". נכון כשיש לך ילדים אתה יודע מה בדיוק יקרה לאורך כלהיום מהרגע שפתחת את העניים. קמים, שמים בבית הספר, עובדים, חוזרים לנוח רגע (פריבילגיה שלי כי אני עובדת בעסק שלי), הולכים לקחת את הילדים ב-16:00, קצת משחקים, 17:30-18:00 ארוחת ערב, מקלחות, שיעורים, 19:30-20:00 משכיבים לישון, רואים חדשות ואח"כ תוכניות טלויזיה מטומטמות וסוגרים את היום. כבר אין יציאות כמעט וכבר אין נסיעות פתעומיות לת"א לקניות. הכל מאורגן. למי שיגיד מדכא, אני מסכימה. אבל לשמחתי אני יודעת שזה תקופתי. עכשיו קצת יותר קשה כי טום קטן וכשנפרד בשמחה מהחיתולים, העגלה, השנה הראשונה בגן (שמלאה במחלות) ושנת הצהריים (מזה אני אפרד קצת פחות בשמחה) השגרה תשתנה ותהיה ננינוחה יותר לשינויים. זה דבר שהיה לי קשה לראות עם מיה, כי אז כל דבר זה חדש ונראה ללא סוף. אני בטוחה שזה לא מעודד (את מי שקורא את השיעמום הזה) לעשות ילדים. אבל (בכל דבר יש אבל - עוד משפט פולני) כמו שמישהו אמר לי "ילד זה כמו לצפות בסרט ממש טוב. יש בזה הכל, שמחה, עצב, דרמה, מתח וגם רגעי שעמום. ואם אתה רוצה ליהנות מהסרט אתה צריך לראות את כולו." מוזר אותו אחד שאמר לי לא היה הכי חכם בעולם, כנראה נפלט לו, מצד שני הוא שכח לומר שזה סרט ארוך... טוב בסדר, אז אני אמא פולניה. אני מוצאת את עצמי אומרת את המשפטים הכי פולניים שיש ואני מוצאת את עצמי מלבישה את הילדים בשמונת אלפים שכבות של בגדים "שרק לא יהיה להם קר", עושה את הכל בזמן ("שלא יהיו עייפים"), משתדלת לתת אוכל מזין ("כי זה חשוב"), מעירה שלא לגרור רגליים כי זה מקלקל את הסולייה (זה משפט שרציתי לחנוק את עצמי ברגע שאמרתי אותו, פשוט לא האמנתי למשמע אוזני, מה אני אמרתי את זה?!) דואגת, בודקת חום קודם כל עם השפתיים על המצח (ובאותה הזדמנות גונבת נשיקה) וכו' וכו' וכו' את האמת הרבה פעמים אני מנסה לתפוס את עצמי ולשלוט ביצר הפולניות ולהניח לדברים, אני מודה זה קשה. אבל בסופו של דבר אחד הדברים המצחיקים והמהנים ביותר להיות הורה זה לא איך שהילדים גדלים, זה איך שאתה גדל. כשיש רגע לראות את הדברים מהצד (אצלי זה בד"כ ברגעי החסד של הסיגריה שמנשכים 7 דק' בדיוק) אתה מבין שזה פשוט מדהים, איזה יכולת יש ליצורים הקטנים האלה לשנות אותך מקצה לקצה בלי שבכלל תתנגד. והמצחיק הוא שנכון אני לא רוצה להיות "אמא פולניה" ואני לא רוצה לומר את המשפטים שהטריפו אותי כשאמא שלי אמרה אותם, אבל זה יצר כזה וזה משתלט עליך כמו סערה. כשאתה מסתכל אתה מבין שזה מצד אחד נורא אבל ממש לא נורא, כי זה הרבה יותר מצחיק יותר מכל דבר אחר. כמובן אתה מוצא עצמך מתנצל לילד ואומר לא סליחה לא התכוונתי, והוא מסתכל עליך במבט שואל ותוהה "מה אז זה בסדר לגרור רגליים כי זה ממש היה לי כיף...אז זה לא הורס את הנעליים ?!" ואז אתה אומר "כן זה בסדר, זה הורס, אבל מידי פעם מותר, כי זה כייף" ואז אתה גורר את הרגליים ביחד עם הילד ונהנה ביחד איתו. נוקם את נקמתך על זה שאמרו לך לא לגרור רגליים כי זה הורס את הנעליים. אבל איפה שהוא מאחורה מחלחלת המחשבה שאתה עוד תשלם על זה בקנייה של עוד זוג נעליים. וזה בסדר כי זה כיף ונהנתי לגרור את הרגליים ולו רק לשניה חזרתי להיות ילד. אז כן יש לי עכשיו תשובה טובה יותר, אורית. השגרה משעממת רצח וכל הקטע של ההורות קשה, אבל יש רגעים קנטנים (שצריך להיות ממש קשובים אליהם אחרת מפספסים) שאתה שוב הופך להיות ילד וממש נהנה. אלה הרגעים שלפחות לי נותנים את האוויר לנשימה ומזכירים לי שבכל הקושי הזה יש גם כיף שגורם להכל להיות קליל. ועוד יותר נחמד הוא שאני יודעת שככל שטום יגדל יהיו לי יותר רגעים כאלה משניהם. אני רק מקווה שכשהם יהיו בגיל הטפשעשרה אני אצליח להיות מותאמת אליהם ולא אשר ילדה קטנה.... לגלי, אורית ויונתן תודה על התמיכה השבוע, שהיה לי קצת באסה- כי ברגעים קשים קשה לי לראות דברים ועזרתם לי לצלוח את הרגעים האלה לא מעט פעמים. רק אני מקווה שתמשיכו ושלא ימאס לכם מהשטויות שלי.... XOXOX