אי של שפיות

לינק לתמונה בפייסבוק רפרודוקציה תמונת מחזור נ"א רנה קסין

לפני כמה ימים גיליתי שבית הספר התיכון שלי כבר לא יהיה קיים... למרות שחווית התיכון שלי לא היתה הכי בעולם אבל זה בעיקר בגללי. 

אבל בכל זאת זה עצוב! 

כשאני סיימתי את התיכון היינו שכבה שמנתה 500 ילדים ב-12 כיתות. את מסיבת הסיום של התיכון עשינו בתיאטרון ירושלים, אולם שרובר, האולם הגדול. ביקשו מאיתנו שיבואו רק הורים ללא אחים, דודים וכו' כי אין מקום לכולם. 

תיכון רנה קסין היה אחד התיכונים הגדולים בירושלים, הוא הוזן ע"י מספר שכונות גדולות חילוניות, אבל היום השכונות התחרדו ומספר התלמידים ירד. 

כשאני נזכרת בילדות אני רואה את ירושלים כעיר חילונית עם גטאות קטנים של חרדים, היום המצב התהפך ים חרדי בתוכו גטאות חילוניים שמנסים להבין מה קרה. 

אני מניחה שלא הסתכלתי ממש עד עכשיו כמה המצב גרוע, וכמה אנחנו הופכים להיות פסיק קטן בכל זה. 

היום הילדים שלי לומדים בבית הספר הניסויי, כל שנה ישנם מספר גדול של משפחות שבית הספר נאלץ לסרב לקבלן מפאת חוסר מקום. זו אחת הסיבות בגללן ברקת רצה שנפתח שלוחה של בית הספר בקרית יובל, בית הספר ארגנטינה פועל תחת שם הניסויי מזה 3 שנים וכבר הם נאלצים לסרב לקבל משפחות חילוניות מפאת חוסר מקום. 
בכל זאת ברקת בשלו, מחליט שלא באמת לקבוע דברים חילוניים בעיר. 

אבל מעבר לכל גיליתי באמת את כוחו של הפייסבוק. כן יש לי כבר כמה שנים פייסבוק ועד עכשיו הייתי סנובית, בוחרת למי לאשר ולמי לא. ואפילו נמנעתי מהפייסבוק כמעט שנתיים. אבל עם ההתחלה של המאבק הזה של בית ספר הניסויי הבנתי עד כמה חזק כוחו של הפייסבוק ועד כמה אפשר לומר את הדברים בלחיצת כפתור מבלי לצעוק. אני לא יודעת אם נצליח במה שאנחנו עושים אני גם לא יודעת אם זו השקעת אנרגיה לחינם, ואולי זה מאבק אבוד אבל מבחינתי זו מלחמה לשמירה על "אי של שפיות" בתוך כל הבלאגן הירושלמי.
הקשה בכל הסיפור הוא לצערי, לנסות להסביר את הדברים הללו לאחרים. אני מקווה שאולי הפוסט הזה יסביר את זה, אני מקווה. 

פתאום ראיתי אנשים שמזדעזעים מכתבה אחת שאמרה שבית הספר התיכון רנה קסין, אחד הגדולים בירושלים, הולך להסגר. ראיתי איך אנשים לרגע נעצרים וחושבים למה זה קרה, למה ירושלים התחרדה. הדיון הגיע לכך שבעצם אנשים אמרו למה כבר נגמר להם הכוח להלחם ושהם בוחרים ללחום מלחמות אחרות. אבל פתאום גם ראיתי התגייסות של אנשים לנסות ולעזור למרות שהם בחרו לעזוב, נתקלתי פתאום באנשים שרוצים לעזור כי גם אם הם עזבו הם בסופו של דבר ירושלמים. 
הדיון היה נכון וחשוב וקשה לי לומר שאני לא מבינה את אלה שעזבו את ירושלים, אבל זו המלחמה, שאני בחרתי ללחום. 

הניסויי מחפש ראש עיר

מדבקות שהוצאנו בבית הספר כדי למחות נגד חוסר ההחלטה של ראש העיר.                        צילום מאהו אויקאוה שטיינברג

כמו שסיפרתי בפוסט הקודם ההורים בבית הספר נלחמים שמיקומו של בית הספר, מזה 19 שנים, יקבע סופית כמיקומו הקבוע. אז אלה המדבקות שהדפיס לנו כתרומה אחד ההורים שיש לו מפעל למדבקות. 
המאבק נמשך ואני מנסה בכל כוחי להעלות את המודעות אצל ההורים בבית הספר הניסויי שמותר וצריך לדרוש את המגיע לילדים. 
אחרי הרבה רעש בפייסבוק, בישיבה האחרונה של מנהלי בתי הספר (יסודי ותיכון) יו"ר ועדי ההורים, נציגי עירייה ונציגי מנח"י, הוחלט שמעבירים תקציבים לשיפוץ של בית הספר. 
בית הספר אכן צריך את התקציבים הללו כדי לתקן את תשתיות הביוב הרקובות והמוזנחות (שעוברות בחצר בית הספר ושגורמות להצפות ביוב מידי פעם...), קירות מחוררים ומקולפים, סדק שמבנה שנגרם לפני 4 שנים עם רעידת האדמה ועוד ועוד.. 
אבל באמת התקציבים האלה יופנו לתיקון של הדברים אך לא יביאו לשיפור של תנאי הלימודים בבית הספר שירגישו הילדים. התקציבים לא מספיקים לבניה של תאי שירותים מספיקים (כי כרגע אנחנו לא עומדים בתקן של משרד החינוך למספר תאי שרותים פר תלמיד), התקציבים גם לא מספיקים לצביעה מסודרת וטובה של הכיתות, גינון, וכו'... התקציבים יבלעו במקומות בהם אנחנו חייבים לטפל כי הם על הסף של להיות לא בטיחותיים. 
היום עמדתי וחילקתי מדבקות כאלה, מדבקות שאומרות הבית הספר מחפש ראש עיר. המממ... ההבטחות שלו לפני בחירתו לבית הספר היו שאנחנו לא צריכים לדאוג לתשתיות ושאנחנו ההורים צריכים להיות שקטים לשלוח את הילדים לבית הספר. אבל ההבטחות היו ולא קוימו, לא קוימו לאורך 4 שנים של קדנציה. בתחילת הקדנציה קיבלנו תקציבים לתיקון של רק חלק מהתשתיות, צינור ביוב ראשי שעבר במרכז החצר הפנימית של בית הספר, ולא לשו דבר אחר ששיפר את מצב בית הספר.
יש אולי אנשים שחושבים שאנחנו בית ספר עם קהילה אליטיסטית שרוצה עוד ועוד ועוד... נכון, אני משלמת 5000 ש"ח בשנה יותר על כל אחד מילדי כדי לקנות שעות לימוד נוספות. אבל באמת האם כאשר עיריית ירושלים משקיעה בכל תלמיד בעיר רק 4750 ש"ח אפשר יהיה לקבל בית ספר שבאמת נותן חינוך? אם עיריית ירושלים הייתה נותנת את אותו סכום שמקבל ילד תל אביבי מעיריית ת"א, שעומד על 14,000 ש"ח, באמת לא היה צריך את ה-5000 ש"ח הנוספים שאני משלמת לעמותת ההורים כדי לקנות לבית הספר שעות לימוד נוספות! 
כל אלה הן הסיבות למאבק של הורי הניסויי עם ניר ברקת. 
אני מנסה לראות את הסיבות למאבק מבלי לערב רגשות אישיות ולנסות להיות אובייקטיבית לרגע (למרות שזה לא באמת אפשרי לאמא לביאה) האם המאבק צודק? האם באמת מגיע לבית ספר שהורים משלמים עבור שעות לימוד נוספות לא מגיע בית ספר מודרני מותאם? אני מודה אני לא מצליחה לראות איך המאבק הוא לא צודק. 
יש לי גם חברים שאומרים: "מה אבל אין סיכוי שראש העיר יקבע את מיקומו הנוכחי כמיקומו הקבוע כי הקרקע יקרה מידי", נכון, יש משהו בדבר הזה. הקרקע שעליה יושב בית הספר הניסויי, או בית ספר ארלוזורוב בזמנו היא קרקע יקרה, קרקע במרכז ירושלים. אבל אני חושבת שלא יכולה להיות עיר בעולם, בעיקר עיר בירה, בה לא ישב בית ספר במרכזה. לרוב אלה הם בתי הספר המטופחים ביותר... אז למה לא פה? 
בימים האחרונים החלטתי לעשות קמפיין על גבי דף הפייסבוק של ניר ברקת. אני סופרת את הימים להחלטה שלו לגבי מיקומו של בית הספר. אך עד כה קבלתי לייקים מועטים :-). אז החלטתי לשנות את הגישה קצת להמשיך את הספירה היומית שלי עד לתגובתו שלו ולא של פקידיו, עד אשר יוחלט סופית שבית הספר יוכל לשבת במיקומו הנוכחי ולקבל סוף סוף אויר לנשימה כדי שנוכל להשקיע באמת את כספי הציבור בצורה נבונה. 
כדי לקדם יותר את מספר הלייקים שלי שם, וכדי לקדם יותר את השיתופים והתגובות החלטתי להוסיף כל יום תמונה, תמונה של כל הליקויים של בית הספר. מכיוון שהליקויים עקב ההזנחה כל כך רבים יש לי עוד יהיו לי עוד הרבה תמונות. אולי ניר ברקת יעצור את הקמפיין שלי וסוף סוף יענה? אולי אני סתם חולמת שאי פעם זה יקרה, אבל התמונות ימשיכו לעלות! 

שער בית הספר מרחוב הלל, שער זה משרת כ-1000 איש יום יום, הורים, מורים, תלמידי תיכון, ילדי יסודי, ילדי גן קן השומר הצעיר הפועל בבית הספר ועוד, באמת כל יום עוברים פה 1000 איש! צילום מאהו אויקאוה שטיינברג

שביל בגן העצמאות המחבר בין הכניסה הראשית של בית הספר לחניה בימות חורף גשומים. שלוליות ענק מאפשרות מעבר רק בהליכה על הספסל או בהליכה על קורת מדרכה עשויה בטון.
צילום: תמר בן אלול 

דון קישוט

בתקופה האחרונה אני מוצאת עצמי נלחמת. לאורך החיים מצאתי את עצמי נלחמת בכל מיני דברים אם בתיכון על הזהות העצמית ואם בחיים הסטודנטיאליים על זכויות הסטודנטים לסיעוד. שתי המלחמות היו לא פשוטות אבל הן הסתיימו בסדר פחות או יותר, את הזהות העצמית עוד לא מצאתי אבל למדתי להשלים עם זה שזה דבר משתנה. במלחמה בבית הספר לסיעוד אני חושבת שבסה"כ הצלחתי, המחיר היה לא פשוט והתקופה הזו לא זכורה כל כך לטובה מעיין שארית של טעם מריר שנשאר בפה. 
היום אני מוצאת את עצמי נלחמת בשתי חזיתות לא פשוטות. היום אני ושאר ההורים בבית ספר נלחמים בעירייה כדי לקבל בית ספר שאפשר לקרוא לו בית ספר. בית הספר נמצא במקומו הנוכחי כבר 20 שנה. 20 שנה אנחנו בבניין שלא שופץ כבר 40 שנה, הכל מתפורר, מתפרק ומלוכלך. למה לא שופץ? כי עיריית ירושלים לא מוכנה לקבוע שמיקומו הנוכחי של בית הספר יהיה מיקומו הקבוע. המשמעות של קביעה כזו של העירייה בעצם תאפשר בניה בשטחי בית הספר, כמו למשל בניה של אולם ספורט מודרני, קן לשומר הצעיר (שהעירייה לקחה ממנו את הקן וזרקה אותם לבית הספר שלנו)ועוד כל מיני דברים שיעניקו לילדים מקום בטוח ללמוד בו. למלחמה הזו אני מחשיבה למלחמה הפשוטה יותר. 
המלחמה השניה היא עם משרד החינוך, עם החלטות ועדת טרכטנברג אחרי המהפכות של קיץ 2011 על הגזירות הכלכליות, הוחלט שיש לצמצם את גביית ההורים ל-0 במהלך של 4 שנים. באופן כללי אני מסכימה. בית ספר וחינוך בכלל, אם שואלים אותי, לא צריך לעלות בכלל. אבל העובדה שהחינוך בארץ הוא מתחת לכל ביקורת ושהחינוך מתבסס על שיטות מיושנות, מביא לזה שאין הרבה ברירה. כשהילד גדל אתה מוצא עצמך עומד מול החלטה האם לתת לילד שלך את החינוך הרגיל, עם כל חסרונותיו כי אתה אידאליסט ולא מוכן לשלם או שאתה נותן לילד שלך את החינוך הכי טוב שאתה יכול להרשות לעצמך? אני חושבת שזו שאלה רטורית כי, מה לעשות, אידאלים זה טוב אבל כשזה מונח על סף דלתך ומתדפק בסופו של דבר אתה מחליט לרוב שלילד שלך מגיע את הטוב ביותר. אז כן, שלחתי את הילדים לבית ספר חצי פרטי ושם אני מקבלת מערכת חינוכית שונה, אחרת, פתוחה. אז היום אנחנו במלחמה עם משרד החינוך כדי לתת לבית הספר להמשיך להתקיים כי אם יקזזו את תשלומי ההורים שאני משלמת בית הספר לא יוכל לתת לילדים שלי את החינוך שאני רוצה שיקבלו, שבסופו של דבר מסתכם בלימוד בכיתות קטנות. 
לתוך כל המלחמות האלה בימים האחרונים המצב בארץ ממשיך להחמיר. הכל נראה דפוק ולא צודק. אנחנו כבר שנים מחזיקים את עצמנו מעל למים בשיניים, נאבקים על כל דבר כדי שנצליח לשרוד, והאמת אנחנו לא מאלה שמצבם באמת קשה. בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי אומרת WTF כל כך הרבה פעמים על כל מיני דברים שכתובים בעיתונות, כמו שסטודנטית צריכה להלחם על קבלת דו"ח הוצאות בית ראש הממשלה, למרות שזו זכותו של כל אזרח אחרי ששילם את אגרת הקבלה שעומדת אם אני לא טועה על 220 ש"ח. ואז כשהדו"ח יוצא מסתבר שבבית ראש הממשלה מתנהגים בפזרנות. בנינו זה נראה לי בסדר לבקש מיטה בחצי מיליון שקל, לאכול גלידה ובגלל בעיות כיעוד להוציא עוד 64,000 ש"ח על איפור, כן כי אם אנחנו כמדינה רוצים להיות מתקדמים זה חלק מהעניין אבל למה דווקא בנקודת הזמן הזו, כשרוב העם שבחר בך נמצא בתחתית? 
ואז ממשיך העיתון ומספר שיהיו קיצוצים קשים למעמד הביניים (זה אני) ואתה אומר OK נהדק שוב חגורות וזה באמת להדק חגורות, כי עכשיו שאני אצטרך עם כל הקיצוצים וכד' לשלם עוד כ-1000 ש"ח זה חונק. אבל הנה פרופסור אחד מוציא הודעה ב- facebook ומתוודה שהוא מרוויח קרוב ל-40,000 ש"ח והוא מוכן לשלם יותר מיסים ולהשתתף בעול לתקופה, נחמד מצידו נכון?! הנה האור, לרגע, אבל לא. כי התשובה של משרד האוצר היא שהם לא רוצים לקחת מאלה שהצליחו בחיים שלהם...WTF?! אז לקחת ממעמד הביניים, זה שמנסה לעמוד על הרגליים, זה שמחזיק את עצמו בשיניים, זה שעושה את המקסימום כדי להצליח, ניקח ממנו כדי שהמעמד הזה כולו לא יצליח ?! 
אני לא מצליחה להבין את ההיגיון הזה, נראה לי שפשוט אחד הדוברים שם במשרד האוצר התבלבל, נראה לי שהוא לא חשב לפני שהוא דיבר. האמת אולי במצב כזה עדיף היה לו היה סותם את הפה. 
ואז אתה מסתכל וממשיך לדפדף בעיתון ומגלה שבעצם לדוסים מוותרים, כי הם דואגים דרך תפילות לעם ישראל. OK אתה אומר, פסיכיים אבל בסדר. אבל הם לא משלמים מיסים, מקבלים את רוב קצבאות הילדים, לא עובדים, לא הולכים לצבא, מקבלים מימון בתי ספר תורניים שלומדים בהם רק תורה ולא לימודי ליב"ה וזה לא נגמר. האמת שווה להיות דוס בישראל, אבל באמת WTF?! מה הילד שלי זה שלומד בבית ספר שהולכים לקצץ ממנו את מה שאני יכולה לתת כדי שילמד בחינוך רגיל הכי טוב שהמדינה יכולה להרשות לעצמה שזה חינוך דפוק, הילד שלי שילך לצבא, הילד שלי שילמד באוניברסיטה כדי להצליח למצוא עבודה ולהרים את עצמו על הרגליים כדי שישלם מיסים, לילד הזה שלי לא מגיע. 
אני בשונה מיונתן יותר פטריוטית, אני מאמינה שלמדינה בה אתה חיי אתה צריך לתרום בדרך שנקבע, אם במדינה אחת אתה צריך לשלם מיסים ולהיות אזרח טוב זה סבבה, ואם אצלנו במדינה הזו אתה גם צריך בנוסף להכל ללכת לצבא, OK זה לא סבבה אבל זה חלק מהעניין. האמת שגם יונתן מאמין בכל מה שכתבתי כרגע אבל אני קיצונית קצת יותר ואומרת שבכל דבר אתה צרי לתרום הכי הרבה שאתה יכול, לדוגמה ללכת לצבא למקום שבו תתרום הכי או למקום שהכי צריכים אותך, לא בטוחה לגבי "טוב למות בעד ארצנו" אבל באופן כללי כן, אולי. 
אבל הפטריוטיות הזו שלי הולכת ונעלמת עם כל דף בעיתון שבו אני מדפדפת. הפטריוטיות שלי שהיתה עד עכשיו לשאול כל אחד שאני מכירה שירד מהארץ למה, ואם הוא רוצה לחזור (בלי להציק יותר מידי), היום אני מבינה, יותר מידי קשה פה כדי שאוכל לשאול כאלה שאלות. יותר מידי קשה אתה צריך כדי לחיות בנחת והרבה פעמים אתה לא יודע איך. 
אם עד עכשיו השיקולים הדרסטיים שלי היו האם לעזוב את ירושלים כי היא מתחרדת והופכת להיות לעיר ששונה כל כך ממה שגדלתי בה, היום אני חושבת על מה יש להיות פה בכלל במקום שנקרא ישראל. 
אז למה עוד לא עזבנו? מיליון סיבות טיפשיות, אני מניחה. חלקן מעשיות כמו העסק שלי בירושלים וכמו איפה באמת יותר טוב מפה?! והרי אם נעזוב במצב שלנו אנחנו צריכים ללכת למדינה די לא מפותחת כדי שלכסף המועט שלנו תהיה משמעות ושנוכל לחיות בנוחות. אבל באמת האם אלה סיבות נכונות שלא לקפל את הכל, לומר תודה ולהתראות? 
אולי זו פשוט תקופה שאני רואה יותר מידי תחנות רוח. אבל האמת למה להלחם בתחנות רוח אם אני יכולה פשוט למצוא מקום בלי תחנות רוח בכלל? 

חדשות

סלסלת עיתונים 

 כאחת שגדלה בבית שאבא היה עיתונאי עיתון היה לחם ארץ בבית, תמיד היו עיתונים שמהם אבא שלי גזר כתבות כחומר לחקור אותו ולהעמיק. כמובן שלעיתונים הצטרפו החדשות ששודרו בשעה 21:00 בערב, שתמיד אבא היה מסתכל וכותב הערות לעצמו בפנקס צהוב. לכל כל אלה היה גם מכשיר טלקס ענקי שתקתק וכתב כל הזמן ופלט מתוכו סרטים ארוכים ארוכים צהובים ומחוררים. 

ככה גדלתי בתוך דפי עיתונים, גזרי עיתונים, אות הפתיחה של החדשות בערוץ אחד שהיה היחידי, וכמובן סרטים ארוכים מחוררים וצהובים של הטלקס ופתיתי הנייר הצהובים שהיו לקונפטי. 

לימים כשגדלנו והפכנו לעצמאים (פחות או יותר) בתוך המציאות הקשה של הפיגועים והריצות לחדר המיון כדי לעבוד ולטפל בפצועים, המשכנו להיות מנויים לעיתון ולראות בטלוויזיה חדשות. החדשות רק שינו את שעתן ל-20:00 והפכו להיות לשלושה ערוצים, כי היה חשוב להתעדכן לדעת מה קרה ומי נפגע ואם חלילה אתה מכיר את אותו נפגע או הרוג. 

הזמן המשיך לעבור והחדשות תמיד ברקע, החלפתי עבודה ומאחות הלכתי להתעסק קצת בייצור חדשות. שם בעבודה היתה הצדקה גמורה לכל עיתון, ידיעה וכתבה. זו היתה התקופה הרועשת בבית, טלפונים אין סופיים, צפצופי ביפר ואת תקתוק הטלקס החליף הצקצוק של המירס שדמה למכשיר קשר של סרט מדע בדיוני שנעשה בתקציב דל. 

החדשות המשיכו לעקוב אחרינו לכל מקום ומצב. כמו כל משפחה ויכוחי פוליטיקה ומצב כלכלי זה הדיבור החביב סביב שולחן שישי. 

באיזשהו שלב, אני לא זוכרת מתי בדיוק, אולי עם הולדת האינטרנט ובליל החדשות האין סופי שהוא מעניק, החלטנו לוותר על העיתון בבית ועל החדשות בטלוויזיה. מצאנו תכניות אחרות לראות ונושאים אחרים לדבר עליהם. את הרצון להיות מחובר לחדשות מילאה הקלקה אחת במחשב, אבל הקידמה של האינטרנט פתחה את העולם כולו ולא רק את החדשות, כך שמצאתי את עצמי גולשת למקומות קסומים יותר, דמיוניים יותר, מלאי חיים ואופטימיים. 

ואז נולד ה-iPhone והנה בן רגע אתה שוב יכול להיות מחובר און-ליין לחדשות. יונתן החליט לחזור למנוי לעיתון מודפס כדי לתמוך בקיומם רגע לפני גסיסתם ומותם הסופי. אז חזרנו לעיתונים שנקראים מדי יום, לחדשות ושוב להיות מעודכנים כל הזמן ובהכל, במצב המדיני, הכלכלי ומה שלא יהיה. 

בשבילי העיתון המודפס מזכיר ריח של ילדות וכמובן כאחת שכל הזמן חושבת מה לעשות ואיך למחזר העיתון הפך להיות אצלנו בבית לסלים, גזרות לתפירה, חרבות ועוד. לעיתון המודפס יש גם יתרונות נוספים, חינוכיים. פתאום הילדים בבוקר מקשיבים לכתבה מעניינת כי גילו עוד משהו מדעי או תמיד שואלים מה יהיה מזג האוויר היום, ואולי אחת למאה עיתונים אני רואה את הילדים מציצים בעיתון, טום מנסה לזהות את האותיות ומיה קוראת איזו כתבה (אולי רק שתי שורות).

לצערי בזמן האחרון שוב אני מוצאת את עצמי מתעצבנת וכועסת, הנה עוד אלימות ועוד גזענות והנה גם גזירות כלכליות טיפשיות שהולכות להקשות. אבל יותר מכל, ואולי כי אני אמא ורק אמא עכשיו, אני מוצאת את עצמי מתרכזת בכל הדבר שקשור לחינוך ולילדים. 
החלפתי מספר עבודות בחיים ששונות אחת מהשניה עד הקצה. בעבודה הנוכחית שלי, שהיא להיות אמא וכמו שאני לוקחת את הדברים באקסטרים (זה אמרה לי פעם חברה שלרגע הופתעה שאני עקרת בית ואז חזרה בעצמה ואמרה שאני תמיד הייתי קיצונית והייתי חייבת להתמסר רק דבר אחד), הפכתי את האמהות לעבודה היחידה שלי. סתם רק לרגע אני מדגישה אמהות ולא עקרת בית כי הבית שלי נשאר ג'יפה כשהיה, וזה רק אם למישהו היה איזשהו ספק. 

אז כן, החדשות מלוות אותי כנראה תמיד ואני לא יכולה להתחמק מהן, וכמו על כל דבר גם עליהן יש לי דיעה ומה לומר אבל בשונה מכל השנים (גם השנים בהן עסקתי בעסקי העיתונות) אני מוצאת את עצמי מנסה לשנות, להזיז ולהפוך את העולם הקטן של הילדים שלי למקום אחר. דרך הפייסבוק דרך השתתפות בכל מיני ועדי הורים, דרך ניסיון להיכנס למנהל הקהילתי פה בצ'כונה ואפילו בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי סוחבת את כולנו להפגנות. אני לא יודעת אם אני מצליחה, אני גם לא יודעת אם אני עושה את הדברים הנכונים אבל אני מנסה. כי נמאסה עלי הישיבה בסלון תוך בהייה בטלוויזיה בחריקת שיניים ונמאסו עלי השיחות סביב שולחן שישי שמובילות לפשרה רק בין יושבי השולחן. 

אז החלטתי שאולי גם לפה אני אתחיל להכניס את הדעות, האמירות,  התלונות והרעיונות שלי, כי אולי מישהו שם ישמע, יקשיב, יחשוב ויעזור לי לשנות. 

סלסלאות עיתונים